בש"פ 5747/98 מדינת ישראל נ. מקסים כהן

המשיב עומד לדין לפני בית-המשפט המחוזי בנצרת בעבירות של אינוס, פציעה בנסיבות מחמירות, תקיפה בנסיבות מחמירות, איומים, ניסיון לשידול למעשה זנות, תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות ואיומים. בית-המשפט המחוזי סירב להורות על מעצרו עד תום ההליכים, ועל כך הערר שלפני.

כתב האישום מגולל מערכת יחסים הפורשת עצמה על-פני חמש שנים לערך, בין המשיב לבין המתלוננת, אשתו. בשנת 1993 הכירו השניים: המשיב גבר כבן 31 והמתלוננת נערה כבת 14 וחצי. זמן קצר לאחר שהכירו, על-פי הנטען, אנס המשיב את המתלוננת אך היא לא התלוננה על-כך בשל פחדה ממנו. בשנת 1994 הרתה המתלוננת למשיב וילדה את בנם המשותף.

מאז הולדת הבן החל המשיב נוהג באלימות קשה כלפי אשתו, והיא כשפחה חרופה תחתיו. המשיב היכה את אשתו דרך קבע, תקף אותה, בין השאר, בשבר זכוכית, בסכין חיתוך יפנית ו"גילגל אותה" במורד המדרגות עד שהובהלה לבית-החולים. המשיב אף אנס את אשתו ולא עוד אלא דרש ממנה כי תשכב עם אדם אחר בתמורה לסילוק חוב כספי שהיה חייב לאותו אדם. בכל השנים האלו חששה המתלוננת להתלונן על המשיב עד אשר אזרה אומץ ופנתה אל המשטרה. תגובת המשיב על-כך היתה באלימות יתירה כלפי המתלוננת, עד אשר באה המשטרה לבית ובבואה הצילה את המתלוננת מידו של המשיב.

משהובא המשיב לתחנת המשטרה, תקף את אחד השוטרים. בין השאר נטל מטף שהיה בסמוך ואיים על השוטר כי יטילו עליו. השוטרים השתלטו על המשיב, כבלו אותו באזיקים ורק כך עלה בידם להרגיעו.

בא-כוח המשיב טען לפני כי אין בתיק המשטרה ראיות לכאורה להוכחת האשמות נגד המשיב, אך יפה עשה שלא טען טיעוניו אלה אלא בשפה רפה בלבד. טענתו המרכזית של בא-כוח המשיב היתה זו, שתלונתה של המתלוננת הינה אלא תלונה כבושה, וייעודה אינו אלא להיות לה לעזר בתביעת גירושין שהגישה או עומדת היא להגיש נגדו. טענה זו, לבד מכך שאין שמץ-ראייה לתמיכה בה, יפה היה לה שלא נטענה משנטענה. נזכור כי בראשית קשריהם היתה המתלוננת כבת 14 וחצי, והיא עולה חדשה מברית-המועצות. המשיב בתוך עמו הוא יושב, ואילו המתלוננת בארץ זרה לה. מה פלא בדבר, איפוא, כי חששה להתלונן במשטרה? מה פלא כי פחדה שמא תעשה דבר למורת רוחו של המשיב וזה יפליא בה מכותיו, כמנהגו? יש בתיק המשטרה ראיות להוכחת האמור בכתב האישום, ומבחינה זו, עלה בידי המדינה להוכיח, לכאורה, את האמור בכתב האישום.

אשר לקיומה של עילה למעצרו של המשיב, דומה כי אין צורך להאריך בדברים. אין ספק כי אם ישוחרר המשיב ממעצר אז יש יסוד סביר לחשש כי יסכן את בטחונה של המתלוננת; ואם נלמד מן העבר, עלול הוא אף להביא לשיבוש הליכי משפט.

מאותם טעמים עצמם אין מקום להורות - למיצער, לא לעת הזו - על חלופת מעצר. לעניין זה נוסיף ונזכיר כי המשיב הוא בעל עבר עשיר בעבירות של אלימות ואף בילה חודשים לא מעטים בבתי-אסורים.

בית-משפט קמא נתפש לכלל טעות בהורות על שחרורו של המשיב ממעצר. את החלטתו לשחרר את המשיב ממעצר משתית בית-משפט קמא על הנחה כי כתב-האישום עניינו אינוסה של המתלוננת בשנת 1994. ולא היא. לא זו בלבד שמעשה האינוס של 1994 מצוי ברקע היחסים בין המשיב לבין המתלוננת, אלא שלא היה זה אלא תחילת מסע הייסורים של ילדה כבת 14 וחצי. משום-מה התעלם בית-המשפט קמא ממסכת ייסוריה של המתלוננת במשך כל השנים מאז 1994 - לרבות אינוסה בשנת 1996 - מסכת המציירת איש אלים המפליא מכותיו באשתו דרך-קבע. אין ספק קל בדעתי כי יש להגן על המתלוננת מפני המשיב, והמסקנה הנדרשת מכאן - מסקנה אחת היא.

אני מחליט לקבל את ערר המדינה ואני מורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו.

נמסר לי כי משפטו של המשיב נקבע ליום שמיעה אחד בלבד (יום 3.12.98). מועד זה נקבע בישיבת בית-המשפט מיום 13.9.98, שעה שבית-המשפט הורה על שיחרורו של המשיב ממעצרו. אני נוטל היתר לעצמי להניח כי לאחר שאני מחליט על מעצרו של המשיב, יראה בית-המשפט קמא לנכון לעבות את לוח שמיעת המשפט.

ניתנת היום, ד' בתשרי תשנ"ט (24.9.98).

ש ו פ ט

העתק מתאים למקור

שמריהו כהן - מזכיר ראשי

98057470. G05