בש"פ 5751/97 יצחק עמור נ. מדינת ישראל

1.נגד העורר הוגש כתב אישום, המייחס לו עבירות של חבלה בכוונה מחמירה ושיבוש מהלכי משפט. במהלך ריב עם אחר, נטל העורר סכין ממכונית ודקר עמה את המתלונן דקירה אחת באזור החזה וכן דקירות נוספות. כתוצאה מהדקירה בחזה נפגע המתלונן בסרעפת, בכבד, בריאה השמאלית ובראש, ונגרם לו דימום מסיבי בבית החזה. כתוצאה מכך נזקק המתלונן לניתוח ולאישפוז.

בית המשפט המחוזי החליט לעצור את העורר עד תום ההליכים הפליליים נגדו. על החלטה זו הוגש הערר שבפני.

2.טענתו הראשונה של בא כוח העורר היא, שקיימות ראיות על פיהן לא העורר הוא שדקר את המתלונן. לאחר עיון בראיות אשר בידי התביעה, נחה דעתי שיש בהן ראיות לכאורה לכך שהעורר הוא שדקר את המתלונן. העורר עצמו הודה במעשה, ולא רק בפני חוקר המשטרה. הוא הודה בכך גם בפני מדובב שדיבר עמו, וכן בפני אחיו. להתוודות זו יש ראיות מסייעות ומחזקות, ודי בכך כדי לקבוע שקיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו.

3.גם את טענת בא כוח העורר בדבר חלופת מעצר במקום מעצר העורר עד תום ההליכים - יש לדחות. בהתנהגותו בנסיבות המקרה, העורר הראה שבשל ריב של לא כלום הוא מסוגל לתקוף בצורה מסוכנת, תוך שימוש בסכין, את יריבו. התנהגות מסוכנת כזו מלמדת על אופיו ומסוכנותו. לכך יש להוסיף, לשעורר עבירות קודמות לא מעטות, וביניהן עבירה אחת בעלת אופי דומה. באותו מקרה (ראה ע"פ 380/89 אמיר נ' מדינת ישראל , תקדין עליון 90(2) 756), המערער דקר בסכין שהיתה ברשותו מספר דקירות בבטנו, בגבו ובכתפו של אחר, וזאת בעקב חילופי דברים בין השניים. הוא עשה כן, שעה שתלוי היה ועומד נגדו מאסר על תנאי. בגין מעשהו זה נדון לשלוש שנות מאסר, וכן הופעל נגדו מאסר על תנאי לתקופה של תשעה חודשים. רואים אנו, שהתנהגות העורר עליה הוא עומד עתה לדין, הינה דפוס התנהגות חוזר אצל העורר.

בנסיבות אלה, צדק בית המשפט המחוזי כשהורה על מעצר העורר עד תום ההליכים.

הערר נדחה.