בש"פ 5757/02 ירון שפירא נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים בב"ש 1662/00 (השופט צ' כהן), לפיה נדחתה בקשתו של העורר לשנות את תנאי שחרורו, להחזיר לו את דרכונו ולבטל את הערבות הבנקאית שהושתה עליו.

העורר הורשע בבית המשפט המחוזי בירושלים בת"פ 3026/00, בעבירות של כליאת שווא, הסתרת חטוף, סיוע לחטיפה ועבירות סמים, ונגזרו עליו תשעה חודשי מאסר בפועל וחמישה-עשר חודשי מאסר על תנאי. בעקבות ערעור שהוגש לבית-משפט זה על גזר-הדין, נדחה ביצועו עד לתום הערעור. העורר פנה לבית-המשפט המחוזי בירושלים בבקשה לשינוי תנאי שחרורו, אשר נקבעו בב"ש 1754/00 מיום 6.11.00, ובהם איסור יציאה מן הארץ, הפקדת דרכון, ערבות עצמית ושני צדדים שלישיים בסך 50,000 ש"ח והפקדת ערבון או ערבות בנקאית בסך 25,000 ש"ח. ביום 15.5.02 דחה בית המשפט קמא את הבקשה, ונימק אותה בכך שהעורר טרם התייצב לריצוי עונשו.

על החלטה זו הוגש הערר שבפניי.

העורר טוען, כי הוא עמד בתנאים שנקבעו לו על-ידי בית המשפט עד כה, ולכן יש לתת בו אמון נוסף, ולאפשר לו לצאת לחופשה קצרה בחו"ל, וכן לבטל את הערבות הבנקאית הנופלת על כתפי אביו, שהינו גמלאי, והערבות הבנקאית מעיקה עליו כלכלית. המדינה מתנגדת לביטול הערבות ולהחזרת הדרכון, וטוענת היא כי אלו מהווים ערובה להתייצבות העורר לדיון בערעורו ולהתייצבות לריצוי עונשו.

דין הערר להידחות.

תכליתה של הערבות הבנקאית שהוטלה על העורר היא להבטיח את האינטרס הציבורי בהתקיימותו של ההליך הפלילי. הערבות נועדה להבטיח את התייצבותו של הנאשם לכל ההליכים בעניינו, ובתוכם התייצבותו לריצוי עונשו. אף התרת יציאתו של העורר מן הארץ בשלב זה אינה עולה בקנה אחד עם הצורך להבטיח את התייצבותו של העורר לריצוי העונש. על-כן, צדק בית-המשפט קמא בקביעתו כי אין מקום להורות על שינוי תנאי השחרור בערובה.

אי לכך, הערר נדחה.