בש"פ 5759/99 עוזי מאירי נ. מדינת ישראל

העורר, המואשם בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בביצוע עבירה של מעשה סדום בנסיבות אינוס, נעצר עד לתום הליכי המשפט.

לפי כתב-האישום, המתלוננת, שהיא עולה חדשה, חיפשה - בשל מצבה הכלכלי הדחוק - הלוואה בשוק האפור. היא הופנתה על-ידי מכרה שלה, איילת (מרינה) קירולוב שמה, לאדם בשם אמנון פנחסי. אמנון הסיע את המתלוננת למכון עיסוי שבבעלות העורר, ושם, לאחר שנתן בידיה שיק על-סך 5,000 ש"ח, ונטל ממנה תמורתו 10 שיקים דחויים על-סך 650 ש"ח כל אחד, עזב הוא את המקום. העורר, על-פי הנטען בכתב-האישום, הישקה את המתלוננת בקפה ובו סם מרדים וקיים עם המתלוננת, שכושר התנגדותה נחלש, יחסי-מין בניגוד לרצונה.

לאחר דברים אלה, נטלו העורר ואמנון מן המתלוננת את השיק שנתנו לה, בתואנה כי סירבה לעבוד במכון העיסוי.

מחומר החקירה עולה, כי המתלוננת התקשרה לאיילת בסמוך לאחר המעשה, כשהיא נסערת, וסיפרה לה כי נאנסה. המתלוננת חזרה וסיפרה על כך לבני-משפחתה. עם זאת, ניסתה המתלוננת לקבל מן העורר פיצוי כספי, הציעה לו לסיים בכך את הפרשה, והגישה תלונה למשטרה רק לאחר שהעורר סירב להצעתה. בבדיקת דם שנערכה למתלוננת לא נמצאו חומרים מרדימים. העורר הודה בחקירתו כי קיים יחסי-מין עם המתלוננת, אך טען כי אלה התקיימו בהסכמתה המלאה.

בית-המשפט המחוזי (השופט אמנון סטרשנוב) מצא כי ראיות אלה מספיקות למעצר העורר. וכך כתב בהחלטתו:

למקרא הודעות המתלוננת עולה גירסה ברורה, ולו לכאורה על כי ה[עורר] ביצע בה מעשה סדום, שלא בהסכמתה בניגוד לרצונה, לאחר שהושם, לטענתה, חומר מרדים בקפה אותו שתתה ועל כן הייתה מטושטשת ולא עמד לה כוחה להתנגד למעשיו של ה[עורר]... אכן יש לתהות על התנהגות המתלוננת ואמה לאחר הפרשה תוך הנסיון ליישב הפרשה בקבלת פיצוי מה[עורר], בתיווכה של אותה מרינה. יחד עם זאת, ובעיקר נוכח מצבה הכלכלי הקשה של המתלוננת והעובדה ששיק ההלוואה שנמסר לה תחילה, נלקח ממנה יותר מאוחר והושמד, אין לשלול את האפשרות כי המתלוננת הייתה זקוקה בדחיפות לכסף ועל כן ניהלה עם הנאשם משא ומתן לקבלת הפיצוי על מעשיו. אולם אין בכך כדי לפגום במהימנות הבסיסית של גירסת המתלוננת לאירוע כולו, בבחינת קיום חומר ראיות לכאורי כנגד הנאשם לביצוע העבירה. בית המשפט שידון בעניינו של ה[עורר] יצטרך לשקול את חומר הראיות כולו ולפסוק את הדין בהתאם. לעניין הבקשה למעצר עד תום ההליכים, די בקיומו של חומר ראיות לכאורי כנגד הנאשם, וכזה קיים בתיק זה, כמפורט לעיל.

בערר שבפניי טען העורר, כי התשתית הראייתית שהציגה התביעה אינה מספיקה למעצר, וכי על-כל-פנים, היא מצדיקה קביעת חלופת-מעצר.

בתסקיר-המעצר שהוגש לבקשתי, לא הצליח שירות-המבחן לגבש עמדה אם העורר מסוכן למתלוננת אם לאו, וכל שיכול היה לקבוע היה, כי העורר אינו מסוכן לציבור.

למרות העמדה המסוייגת של שירות-המבחן, הגעתי לכלל דעה כי ראוי לקבוע לעורר חלופת-מעצר.

חומר הראיות מעלה שתי פירכות: סירוב העורר לשלם פיצויים ותוצאות בדיקת הדם שנערכה למתלוננת. הראיה הראשונה תומכת בגירסת החפות של העורר ואילו הראיה השניה שוללת את גירסת המתלוננת בדבר הסימום. אכן, לנוכח גירסתה הברורה של המתלוננת, הנתמכת במצבה הנפשית ובתלונתה המיידית, ניתן לקבוע כי חומר הראיות מבסס סיכוי סביר להרשעה. אלא, שפירכות אלה, על-אף שאינן מבטלות את הסיכוי להרשעת העורר, מחלישות אותו.

בנסיבות אלה, כאשר הסיכוי הסביר להרשעה הוא גבולי, ככלל, ראוי להסתפק בחלופת-מעצר.

אני מקבלת איפוא את הערר, ומורה על שחרורו של העורר בתנאים הבאים: מעצר-בית במקום שיניח את דעת רשם בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו; הפקדה במזומן או בערבות בנקאית בסך 30,000 ש"ח; המצאת ערבות צד ג' בסך 100,000 ש"ח להנחת דעת רשם בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו; הימנעות ממגע כלשהו עם עדי התביעה.

ניתן בזה צו לעיכוב יציאת העורר מן הארץ. על העורר, אם ברשותו דרכון, להפקידו במשטרה.