בש"פ 5762/97 יוסף טבאגא נ. מינהל מקרקעי ישראל

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' הנשיא מ' סלוצקי והשופטים ח' פיזם וש' פינקלמן) בע"א 4077/96.

1.המבקש הגיש בשנת 1987 תביעה נגד המשיבות ואחרים, למתן צו מניעה קבוע האוסר פגיעה בדירה המוחזקת על ידו. המשיבות הציגו הסכם שנחתם ביניהן לבין משפחתו של המבקש והמבקש עצמו, בו התחייבו לפנות את הדירה בתמורה לתשלום כספי. ההסכם קוים בידי בני משפחתו של המבקש, אך הוא עצמו סירב להתפנות, בטענה שהוא נרקומן ונכה ולא היה מודע להסכם עליו חתם. המשיבות הגישו תביעה שכנגד לאכיפת הסכם הפשרה. הצדדים הגיעו לידי הסכם פשרה לפיו יפנה המבקש את הדירה ויקבל בתמורה סכום השווה ל35,000- דולר. ההסכם אושר בפסק דין. כשבעה חודשים לאחר מכן הגיש המבקש בקשה (המר' 19320/89) בה עתר לביטול פסק הדין שניתן בהסכמה. הטעם אותו ציין לביטול היה שלא עלה בידיו למצוא דירה חלופית בסכום הפשרה, אותו הסכים לקבל רק כי נאמר לו שהסכום יספיק למטרה זו. בית משפט השלום קיבל את טענת המשיבים כי ביטול פסק הדין המאשר את הפשרה יכול להיעשות רק בדרך ערעור או תביעה לביטול פסק הדין. לפיכך הגיש המבקש תביעה לביטול פסק הדין (ת.א. 4391/90). בית משפט השלום (כב' השופט דר) דחה את טענתו של המבקש כי "אמרו לו" שתמורת הסכום שקיבל יוכל למצוא דירה. בית המשפט גם דחה את טענתו של המבקש כי היה נתון להשפעת סמים בעת שחתם על הסכם הפשרה. התביעה נדחתה.

2.המבקש פנה בערעור לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור וקבע כי לכל היותר ניתן לומר כי טעותו של המבקש היתה ב"כדאיות העסקה" על פי סעיף 14(ד) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג1973-. כמו כן נקבע כי חזקה על המבקש כי ידע על מה חתם ובמה התחייב, וכי חתם לאור הסכמתו לתוכנו של ההסכם. בית המשפט קבע כי אין סבירות להתנות תנאי שהסכום בהסכם יספיק לדירה חלופית, וכי היה על המבקש לערוך את הבירורים הדרושים בעצמו, עובר לחתימה על ההסכם.

3.כעת פונה המבקש בבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי לבית משפט זה. טענתו העיקרית של המבקש היא כי בית המשפט המחוזי לא דן בערעור לגופו אלא דחה אותו בשלב מקדמי בסברו כי הטענה היחידה בפי המבקש מתיחסת לכדאיות. המבקש טוען כי היה על בית המשפט המחוזי לבחון מחדש את העובדות.

4.לאחר שעיינתי בבקשה ובחומר המונח בפני, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הבקשה לרשות ערעור. הלכה פסוקה היא כי בית משפט זה, בשבתו בדין כערכאה שלישית, יתן רשות ערעור רק אם מתעוררות סוגיות בעלות חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מכלל הענין שבין הצדדים. (וראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123). במקרה שלפנינו טענות המבקש הן בעלות אופי עובדתי גרידא, ואינן מעלות כל שאלות בעלות חשיבות החורגת מתחום היחסים בין הצדדים. בנסיבות אלה, אין מנוס מלדחות את הבקשה לרשות ערעור.

הבקשה נדחית.