בש"פ 5763/11 עמיר אטיאס נ. מדינת ישראל

1.

המשיבה הגישה לבית המשפט המחוזי בתל אביב כתב אישום נגד העורר. בכתב האישום נטען כי העורר ביצע במתלוננת עבירות של אינוס ומעשי סדום. בנוסף לכך, כך על פי כתב האישום, תקף העורר את המתלוננת, שהייתה בת זוגו, בהזדמנויות שונות ואף גרם לה חבלות חמורות. המשיבה עתרה, עם הגשתו של כתב האישום, למעצרו של העורר עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה. על כך הערר שבפניי.

2.

כתב האישום מתאר סדרה ארוכה של עבירות מין ומעשי אלימות שבוצעו, לפי הנטען, במתלוננת במשך תקופה של כשנה וחצי, עד לחודש יוני 2011. המתלוננת הייתה דרת רחוב. העורר הכניס אותה לביתו והשניים התגוררו יחד במשך מספר חודשים. בשלב מסויים עזבה המתלוננת את הדירה ולאחר מספר חודשים חזרו השניים להתגורר יחדיו.

3.

סניגורו הקודם של העורר הסכים כי קיימות ראיות לכאורה. בשלב מסויים הוחלף הסניגור על ידי שני הסניגורים המייצגים את העורר עתה. בדיון שנערך בבית המשפט המחוזי ביקשו הסניגורים החדשים לטעון לעניין עוצמת הראיות, חרף העובדה שהסניגור הקודם הסכים לקיומן של ראיות לכאורה. בית המשפט לא ראה לנכון לשמוע טענות בעניין העוצמה. במסגרת הערר, הן בטיעונים בכתב והן בטיעונים בעל פה, העלו הסניגורים השגות לגבי עוצמתן של הראיות. לאחר שמיעה של תשובתה של המשיבה ולאחר עיון קצר בחלק מן החומר, התרשמותי היא שאין ממש בטענות בנוגע לעוצמתן של הראיות. מקומן של הטענות האמורות הוא בגדרו של ההליך העיקרי ולא בעת דיון בסוגיית המעצר. לעניין זה די לומר כי החשיפה של הפרשה לא נעשתה ישירות על ידי המתלוננת. המתלוננת הגיעה לבית חולים כשהיא חבולה ובעקבות זאת נעשתה פנייה של בית החולים למשטרה. זאת ועוד, בהודעות שונות של העורר עולים הדברים כדי הודאה, ולוּ חלקית, בכל הנוגע לעבירות האלימות. המסקנה המתבקשת מכל אלה היא כי אכן קיימות ראיות לכאורה וכן עילת מעצר.

4.

השאלה הבאה שיש ליתן עליה את הדעת היא האם ראוי לעשות שימוש בחלופת מעצר. לפני בית המשפט המחוזי הונח תסקיר מעצר שנערך על ידי שירות המבחן. בסיומו של התסקיר ציין השירות כי קשה להמליץ על שחרור, על אף שקצינת המבחן התרשמה באופן חיובי מבני משפחתו של העורר שהוצעו כמפקחים על מעצר בית. סבורני, כפי שסבר בית המשפט המחוזי, כי במקרה הנוכחי אין מקום לעשות שימוש בחלופת מעצר. אומנם, העורר אינו בעל עבר פלילי וזהו מעצרו הראשון. עם זאת, המעשים השונים המיוחסים לו, הן המעשים המיניים והן מעשי האלימות, מצביעים על סיכון לא רק למתלוננת אלא לשלום הציבור. מדובר בסיכון ברמה כזו שאין צידוק לשימוש בחלופת מעצר.

5.

אשר על כן, הנני מחליט לדחות את הערר.