בש"פ 5775/01 אסולין שלומי נ. מדינת ישראל

1.לפני ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופטת ר' כץ) לפיה נעצר העורר עד סיום ההליכים בגין עבירות שוד, התפרצות לדירה והזק בזדון. על-פי המתואר בכתב האישום, ביום 22.2.01 התפרצו העורר ואדם נוסף, הנאשם עמו באותו כתב אישום, לבית מגורים בקריית מלאכי, כשהם מצוידים בכפפות ובכובע גרב. הנאשמים תקפו את המתלוננת, ילידת 1933, ודרשו ממנה כסף תוך שהם מכים אותה. המתלוננת צעקה והם סתמו את פיה בגרב, עד שאמרה להם שהיא נחנקת ושייקחו מה שהם רוצים. הנאשמים גנבו מהמתלוננת 1,000 ש"ח שהוציאה מהארון, כסף קטן ותכשיטי זהב. הם חתכו את חוט הטלפון, שברו את הטלפון הנייד, כדי למנוע מהמתלוננת להזעיק עזרה. הנאשמים גרמו למתלוננת חבלות של ממש, שטפי דם בראש וסביב העין.

2.מדובר בשוד אלים ואכזרי של אישה מבוגרת. השוד הוא לכאורה מתוכנן, הוא מצביע על מסוכנות.

3.הערכאה הראשונה סקרה את חומר הראיות. ישנה הודאה ולו חלקית של העורר. תחילה, בשיחה שהוקלטה ואחר-כך בחקירה. הודאתו זו קושרת אותו לשוד, אם כי לא לפרטיו. ב"כ העורר ניסה לשכנעני כבר בשלב זה של הדברים, כי מתוך ההקלטות, ניתן ללמוד שהעורר הודה מחמת פיתוי. מתוך אותם קטעים מההקלטות שקרא ב"כ העורר, לא עולה כך. עולה שהעורר אכן טען זאת בפני החוקרים, אך לא שהם אישרו זאת. שלב הדיון למצער עד סיום ההליכים איננו השלב המתאים לפסילת הודאות. כמובן שפני הדברים היו שונים אילו היה מסתבר מינה וביה, שהחוקרים מודים בפיתוי אסור.

4.יתר על כן: הודאת העורר, יש בה כדי לקשור את העורר לפרטים מזירת העבירה. אין צורך לעמוד על כל הפרטים. די בכך, שהעורר ידע להזכיר כפפות, שאכן נמצאו בחדר המדרגות. גם בדבריו של השותף האחר בפני מדובב, יש הפללה של העורר שלפני. יש, איפוא, די ראיות לכאורה לשלב המעצר.

5.מדובר בשוד אכזרי ומתוכנן המעיד על מסוכנות. לעורר הרשעות קודמות ובהן עבירה של בריחה ממשמורת. בנסיבות אלה, אין מקום לחלופת מעצר.

6.אני דוחה את הערר.