פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בש"פ
5776/09
בפני:
כבוד השופטת א' פרוקצ'יה
העורר:
אמיר חיון
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 2.7.09 בב"ש
1397/09 שניתנה על-ידי כבוד השופט
ב' ארבל
תאריך הישיבה:
א' באב התשס"ט
(22.07.09)
בשם העורר:
עו"ד
עמית בר
בשם המשיבה :
עו"ד
דגנית כהן-ויליאמס
החלטה
1.
כנגד העורר הוגש כתב אישום לבית משפט השלום בנצרת המייחס לו שתי עבירות של סחיטה באיומים, עבירה של הסתייעות בכתב לביצוע פשע, נהיגה ללא רשיון נהיגה, נהיגה ברכב שהורד מהכביש, נהיגה ללא ביטוח כדין, סחיטה בכוח, תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות, והסגת גבול פלילית. בצד כתב האישום, הוגשה בקשה למעצר עד תום ההליכים.
2.
על-פי האישום הראשון, העורר הגיע מספר פעמים ממקום מגוריו במרכז הארץ למגדל העמק, שם סחט באיומים את בני משפחתו של אדם המתגורר בארה"ב מזה שנים רבות, שעל-פי הנטען הוא בעל חוב לישראלי אחר, המתגורר אף הוא בארה"ב. העורר הציג עצמו כבן למשפחת חרירי מאום-אל-פאחם, כדי להגביר את חרדת המתלונן ובני משפחתו.
במסגרת האישום השני נטען, כי העורר סחט בכוח ובאיומים קבלן קשיש מתל-אביב, על רקע דרישת חוב עיסקי.
3.
התביעה טענה כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית לביצוע העבירות בידי העורר, וכי קיימת מסוכנות הנובעת הן מנסיבות העבירות והן מעברו הפלילי העשיר של העורר בעבירות אלימות.
4.
ב"כ העורר טען, כי נוכח מצבו הנפשי של מרשו, הוא לא היה אחראי למעשיו ולא מתקיים בו היסוד הנפשי הנדרש לצורך ביסוס אחריות פלילית. משכך, הוא טען כי אין בידי התביעה ראיות לכאורה, והסתמך על חוות דעת פסיכיאטרית שהוגשה בעניינו של העורר.
5.
בית משפט השלום בחן את חוות הדעת הפסיכיאטרית שהוגשה בעניינו של העורר מיום 31.5.09. מחוות הדעת עולה, כי העורר סובל מהפרעה אפקטיבית דו-קוטבית המלווה במצבים פסיכוטיים, והוא חולה נפש, שהתנהגותו בלתי מבוקרת ומסוכנת בהיותו במצבים של מאניה פסיכוטית, וכי הוא בעל קווים המאפיינים הפרעת אישיות גבולית. מנקודת מבט פסיכיאטרית, הגיעו כותבי חוות הדעת למסקנה כי בעת ביצוע המעשים המיוחסים לו בכתב האישום, לא היה העורר מסוגל להבדיל בין טוב לרע, ולא היה אחראי למעשיו. כן הומלץ להמשיך בטיפול הפסיכולוגי בעורר על-פי המתכונת הטיפולית המופעלת בעניינו כיום.
6.
מחוות דעת פסיכיאטרית משלימה מיום 15.6.09 עולה כי מצבו הנפשי של העורר השתפר בינתיים. לאור שיפור זה, הומלץ להמשיך במעקב וטיפול אמבולטורי בו, ולא במסגרת אשפוז.
7.
ב"כ העורר לא חלק על קיומן של ראיות להוכחת היסוד העובדתי בעבירות המיוחסות למרשו. עם זאת, לאור חוות הדעת הפסיכיאטרית, הוא חלק על קיום תשתית לכאורית להוכחת היסוד הנפשי בעבירות אלה, בהינתן מצבו הנפשי של העורר.
8.
בית משפט השלום בהחלטה מפורטת ומנומקת הציג את הכלל המשפטי הנוגע להשפעת מחלת נפש על האחריות הפלילית. הוא הינחה עצמו על-פי העיקרון כי, בבחינת האחריות הפלילית, יש לעמוד על השפעתה של מחלת הנפש על התנהגות הנאשם בנסיבות המקרה, ולהסיק את הדבר מעובדות ומחוות דעת מומחים בתחום הפסיכיאטריה. חוות הדעת הפסיכיאטרית היא כלי חשוב לצורך בחינה זו, אם כי בית המשפט אינו כבול אליה, ועליו לברור מתוכה, על רקע העובדות, את התוצאה הראויה בשאלות הרפואיות-משפטיות המועלות בפניו (ע"פ 8220/02 ברוכים נ' מדינת ישראל , פד"י נח(5) 724, 734-5 (2004)).
9.
בית משפט השלום קבע כי בשלב זה של בחינת הראיות לכאורה, אין צורך לקבוע קביעה נחרצת בענין היסוד הנפשי של העורר בעת ביצוע מעשי העבירה - דבר אשר ייעשה במשפט גופו. עוד קבע, כי בחוות הדעת הפסיכיאטריות אין כדי לאיין לחלוטין את התשתית הראייתית הלכאורית בה אוחזת המדינה, ואין בהן כדי לשלול בהכרח יכולת להוכיח קיומה של מחשבה פלילית בעורר בעת בצוע המעשים. על חוות הדעת המקצועית להשתזר בתשתית הראייתית הכוללת כפי שתובא, תתברר ותנותח בידי בית המשפט. מסקנת בית המשפט היא, אפוא, כי אף כי האמור בחוות הדעת הפסיכיאטרית ביחס להעדר יכולתו של העורר להבין בין טוב לרע בעת ביצוע המעשים מפחית באופן ממשי מעוצמת הראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות לו, אין לומר כי לא קיימות בעניינו ראיות לכאורה כלל. הראיות לכאורה בהליך הן בעוצמה נמוכה, ויש לכך השלכה על שאלת המשך מעצרו של העורר.
10.
לענין עילת מעצר, קבע בית המשפט כי מהות העבירות המיוחסות לעורר מקימות עילת מעצר בגין מסוכנות, המתעצמת נוכח עברו הפלילי בעבירות רכוש, אלימות, ואחרות.
אשר לחלופת מעצר, נוכח עוצמתן הנמוכה של הראיות בשל סוגיית היסוד הנפשי, ולאור חלוף הזמן ממועד ביצוע העבירות נשוא האישום השני, הורה בית המשפט על שחרור העורר לחלופת מעצר בית, וראה להורות כן בנסיבות הענין אף מבלי להזמין תסקיר מעצר.
11.
בהחלטה מיום 29.6.09 בחן בית המשפט חלופת מעצר קונקרטית שהוצעה בעניינו של העורר, אשר כללה את אמו ושתי אחיותיו. בסופו של יום, הוא הורה כי העורר ישהה במעצר בית מלא בבית אמו בראשון לציון, ויהיה בפיקוח מתמיד של אמו ושתי אחיותיו לסירוגין. הוא יוכל לצאת מהבית רק לצורך קבלת טפול רפואי אמבולטורי וניתן צו המחייבו לקבל טיפול זה. כן נקבעו תנאי ערבות כספיים, ותנאים נוספים.
12.
על החלטת בית משפט השלום לשחרר את העורר בחלופת מעצר עררה המדינה לבית המשפט המחוזי.
13.
בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט ארבל) דחה את הערר, ואימץ את החלטת בית משפט השלום. הטענה העיקרית של המדינה היתה כי לא היה מקום לייחס משקל כה רב לחוות הדעת הפסיכיאטריות, שכן אלה נערכו מבלי שחומר החקירה הרלבנטי עמד לנגד עיני עורכי חוות הדעת ובלי שיכלו להעריכו ביחס לשאלת
מסוגלותו של העורר להבחין בין טוב לרע. התביעה אף הודיעה שבדעתה להמציא חוות דעת נוספת מטעמה, כך שאין להסיק מסקנות פסקניות מחוות הדעת הקיימות בשלב זה. לעמדת המדינה, חומר הראיות מצביע על כך שהעורר היה מודע לטיב מעשיו, נהג באופן רציונלי ומסודר, ומסר גרסה סבירה לשוטרים אשר לכדוהו. העורר היה נתון אמנם להתקפים פסיכוטיים חולפים, אולם מחומר הראיות עולה כי בעת ביצוע העבירות היה במצב בו ידע להבחין בין טוב לרע. המדינה טענה עוד, כי מסוכנותו הרבה של העורר אינה מתירה את שחרורו בחלופה עליה הורה בית משפט קמא, משהמפקחות שמונו אינן מסוגלות לעמוד במשימה שהוטלה עליהן.
14.
בית המשפט המחוזי אימץ את גישת בית משפט השלום, בהתייחסו לחומר הראיות ולחוות הדעת הפסיכיאטריות בכלל זה. הוא אימץ את המסקנה לפיה חוות הדעת הפסיכיאטריות הן ראייה שטרם עברה בכור ההיתוך של הליך החקירה במשפט, אך יחד עם זאת, קבע כי יש בתוכן חוות הדעת כדי לכרסם בעוצמת התשתית הראייתית, גם אם מקומה של ההכרעה בדבר הוכחת היסוד הנפשי בעבירות היא בסוף המשפט. קיימת חולשה בראיות התביעה, שמקורה בספק העולה ביחס לכשירות העורר לגבש יסוד נפשי ביחס לעבירות המיוחסות לו. לפיכך, היה מוצדק להורות על חלופת מעצר. הוא מצא, כי תנאי השחרור בחלופה הם סבירים, ואין מקום לשנותם.
15.
העורר בעררו לבית משפט זה טוען כי טעו הערכאות דלמטה כאשר הניחו כי קיימות ראיות לכאורה בעניינו. לדבריו, יש להתייחס לחוות הדעת הפסיכיאטריות כאל ראיות בעלות משקל מכריע, שאין לעומתן ראיות נגדיות ביחס למצבו. לפיכך, מכלול הראיות הקיים כיום אינו מספק את דרישת הראיות לכאורה שבהתקיימה, ורק בהתקיימה, ניתן להציב תנאים כלשהם לשחרור בחלופה. בשלב זה, כך נטען, חוות הדעת הן הראייה לגבי מצבו הנפשי של העורר, ועל פיהן לא מתקיים בו היסוד הנפשי הנדרש. אין מקום לבחון את משקלן ומהימנותן של חוות הדעת בשלב זה; מה גם, שחוות הדעת הוגשו מטעם הפסיכיאטר המחוזי שהוא בבחינת גורם מקצועי אובייקטיבי, ויש בכך משום ערובה לאי-התלות והענייניות של מסקנותיהן. אם יש צורך בהליך טיפולי כלשהו, ואפילו כפוי כנגד העורר, ניתן להפעיל את האמצעים הקיימים על-פי חוק לטיפול בחולי נפש, תשנ"א -1991 כדי להתמודד עם צורך זה, אך יש להימנע משחרור הכפוף לתנאים ללא סימוכין בחוק. ההליך הפלילי אינו מתאים להתמודד עם מצבו ובעיותיו של העורר. לאור כל אלה טוען העורר כי משהבסיס הראייתי בעניינו נשמט, יש לבטל כל מגבלות על שחרורו, ואין להטיל עליו כל תנאי חלופה, יהיו אשר יהיו.
16.
המדינה השיבה כי היא חולקת על חוות הדעת הפסיכיאטריות שהוגשו, וכי היא ביקשה היתר בערכאה המוסמכת להגיש חוות דעת נוספת. לדעתה, עולה שאלה אמיתית ביחס לסוגיית האחריות של העורר, אלא שענין זה אמור להתברר בהליך העיקרי. מקרה זה מחייב איזון שיקולים, והאיזון הוא בשחרור לחלופת למעצר בית בתוספת תנאים שונים לאור חשש לשיבוש הליכים ולמסוכנות הטבועים בעורר נוכח אופי העבירות בהליך זה ולאור הרשעותיו הקודמות.
17.
בעקבות שמיעת טיעוני הצדדים, ובהסכמתם, הוריתי על הגשת תסקיר שירות מבחן אשר יתייחס לאפשרות להקל על תנאי מעצר הבית שהוטלו על העורר, ולשלבם עם תכנית טיפולית אמבולטורית שהעורר נזקק לה. כן הומלץ, כי לצורך הכנת התסקיר, יעמוד שירות המבחן בקשר עם הגורמים הטיפוליים במרפאה לבריאות הנפש בראשון לציון.
18.
ביום 16.8.09 הוגש תסקיר מבחן, שנערך בעקבות בדיקה מפורטת ומעמיקה בעניינו של העורר.
19.
התסקיר מתאר את עברו של העורר מבחינת מעורבותו בפלילים ומבחינת מחלתו הנפשית. השירות בחן לעומק את מידת התאמתו של העורר לחלופת המעצר, שלא נבחנה על-ידו קודם לכן. כן נבחנה אפשרות צאתו לעבודה, וקויים מפגש עם המעביד המוצע בתחום מכירות ושיווק חומר בנין. שירות המבחן מצא כי העבודה המוצעת בפיקוח אינה מתאימה למצב בו נמצא העורר.
בסופו של דבר, שירות המבחן קבע כי התגייסות משפחת העורר לעזור לו להתמודד עם מחלתו, ולקיים את תנאי מעצר הבית, היא מרשימה. בשלב זה, לא המליץ השירות על שינוי בתנאי המעצר, אם כי לא שלל כי בעתיד תיתכן הקלה מסוימת הדרגתית בתנאים המגבילים בדרך של יציאה מווסתת למסגרת תעסוקה עם רמת פיקוח גבוהה וצמודה למספר שעות ביום, העשויה להקל על רמת הלחץ בהתנהלותו, ולתרום לאיזונו הרגשי. כן נתבקש צו ביחס להמשך הטיפול האמבולטורי כאמור.
20.
ראוי להבחין בין שניים: מסגרת סמכותו של בית המשפט להורות על חלופת מעצר בעניינו של העורר, הכפופה לתנאים ולמגבלות שונות; ולבין שיקול הדעת מה צריך להיות תוכנה של חלופת השחרור, ומה התנאים הראויים שיש להצמיד לה.
21.
אני מקבלת את ניתוחן המפורט והמאוזן של הערכאות דלמטה בכל הנוגע לשאלת דיותן של הראיות לכאורה בעניינו של העורר בשלב זה של הליך המעצר.
22.
אין חולק על קיום ראיות בענין קיומו של יסוד
עובדתי לביצוע העבירות המיוחסות לעורר. ישנה מחלוקת ביחס למצבו הנפשי בעת ביצוע העבירות, ועולה שאלה, האם תצליח התביעה להוכיח את היסוד הנפשי בעבירות אלה נוכח חוות הדעת הפסיכיאטריות שהוגשו, מהן עולה, לכאורה, כי העורר לא הבחין בין טוב לרע בעת ביצוע מעשי העבירה.
23.
ערכן הראייתי של חוות הדעת הפסיכיאטריות השוללות, לכאורה, את יכולתו של העורר להבין בין טוב לרע בשעת המעשים אינו שולי; יחד עם זאת, משקלן הראייתי אינו מכריע בשלב זה של ההליך, והוא יצטרך להתברר במשפט עצמו, בין היתר, תוך עימותן של חוות הדעת עם מלוא חומר החקירה שיוצג בפני בית המשפט, ואפשר אף עם חוות דעת פסיכיאטרית אחרת שתוגש. שלילת האחריות הפלילית עקב מחלת נפש מחייבת על-פי סעיף 34ח
לחוק העונשין, התשל"ז -1977 הוכחה של מספר תנאים שיש לבססם בדווקנות רבה, ואין לדעת בשלב זה כיצד ייפול דבר במקרה זה. לפיכך, צדקו הערכאות דלמטה כאשר קבעו כי, נכון לשלב זה, חוות הדעת הפסיכיאטריות שהוגשו, על מסקנותיהן, אמנם מכרסמות בחומר הראיות, אך הן אינן שוללות את ערכו של חומר זה לחלוטין, כפי שניסתה ההגנה לטעון. השחיקה בחומר הראיות מצדיקה את שחרור העורר ממסגרת משמורת בית המעצר והעברתו למעצר בית, כפי שהחליטו הערכאות קמא. אין היא מצדיקה תוצאה לפיה תשתית הראיות כולה התמוטטה עד כי אין עילה להתניית שחרור העורר בחלופת מעצר על בסיס שורה של תנאים המתאימים למכלול הנסיבות הרלבנטיות. ראוי להזכיר, כי קיימים מצבים בהם אפילו אין לבית המשפט סמכות להורות על מעצר על-פי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו -1996 (להלן – חוק המעצרים ), ניתן עדיין לצוות על נאשם לתת ערובה כדי להבטיח את התייצבותו למשפט (סעיף 44(ב) לחוק המעצרים). אין צורך בנסיבות ענין זה להיזקק להוראת דין זו, מאחר, שכאמור, תשתית הראיות לכאורה, גם אם עוצמתה פחותה, עדיין שרירה קיימת.
24.
לבקשתי, הוגש לראשונה, תסקיר מעצר לבית משפט זה, אשר בו סקר שירות המבחן בפירוט רב את רקעו האישי של העורר, את עברו הפלילי והפסיכיאטרי, ואת הלימותם של תנאי מעצר הבית בהם הוא שוהה מכוח צו בית משפט השלום. לאחר ניתוח מקצועי מדוקדק, הגיע שירות המבחן למסקנה כי חלופת המעצר שנקבעה הולמת ביסודה מצב מיוחד ומורכב זה, ואין להתערב בה ולשנותה. הוא בחן גם אפשרות כי העורר ייצא לעבודה חלקית בפיקוח צמוד, אך לא מצא כי קיימת כיום אופציה ראויה בכיוון זה. מסקנות שירות המבחן נראות לי, וראוי לאמצן.
25.
יש להעיר כי בצו בית משפט השלום מיום 29.6.09 הורה בית המשפט במפורש, כחלק מתנאי שחרור העורר, כי:
"ניתן בזאת צו נוכח המלצת חוות הדעת הפסיכיאטרית, כי על המשיב [העורר בענייננו] לקבל טיפול אמבולטורי (טיפול מרפאתי כפוי) והמשיב יפנה לרשויות בריאות הנפש המתאימות. מיד עם שחרורו, יתייצב המשיב בליווי אחת מן הערבות במרכז לבריאות הנפש בבאר יעקב".
לפיכך, במענה לבקשת שירות המבחן בענין זה בתסקירו מיום 16.8.09, אין צורך בצו נוסף מבית משפט זה, אשר יורה לעורר לקבל טיפול אמבולטורי, משצו כזה קיים ממילא בין תנאי חלופת המעצר. ככל שנדרשים שינוי, תוספת, או הבהרה לצו הטיפול שניתן על-ידי בית משפט השלום באותה החלטה, ניתן לפנות אליו בבקשה מתאימה.
26.
על יסוד כל אלה, הערר נדחה.
ניתנה היום, י"א באלול התשס"ט (31.8.09).
ש ו פ ט ת