בש"פ 5779/97 עבד אלכרים ג'יתי נ. מדינת ישראל

1.נגד העורר ועוד שני נאשמים - חוסאם מעיאטה ( להלן: חוסאם ) וזכרייה בן סאלם עבדאללה גראבלה ( להלן: זכריה ) הוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים כתב אישום בת"פ 426/97, בו מיוחסות לו ולאחרים עבירות של קשירת קשר ופשע וחטיפה לשם רצח.

קשירת הקשר והחטיפה בעקבותיו מתייחסות להבאתו של המנוח אלבשיתי אל משרדי המודיעין של הרשות הפלשתינית ברמאללה, שם נחקר המנוח בחשד שמכר קרקעות ליהודים ושיתף פעולה עם ישראל. זמן קצר לאחר חקירתו נמצאה גופתו של המנוח ברמאללה, כשגולגלתו מרוסקת.

בקשירת הקשר ובחטיפה מואשמת גם, בכתב אישום נפרד, נאשמת נוספת בשם נדיה דבש ( להלן: נדיה ).

בית המשפט המחוזי החליט לעצור את העורר עד תום ההליכים, ועל כך הוגש ערר זה.

2.טענתו הראשונה של העורר היא, שאין די בראיות שבידי התביעה כדי להוות ראיות לכאורה לאשמות המיוחסות לו.

על פי האמור בכתב האישום, ביקשו חוסאם זכרייה ונדיה להביא את אלבשיתי למשרדי הרשות הפלשתינית אשר בסמוך לרמאללה. לצורך זה נקטו במרמה, כשהם מנסים לשכנע את אלבשיתי שפלוני, אבו-גאזי, מעוניין לרכוש קרקע, ואף הפגישוהו עם אבו-גאזי זה.

לאחר מכן נקבעה פגישה נוספת, בטענת כזב שאבו-גאזי רוצה להפגש נוספות עם אלבשיתי; פגישה שנועדה להיות במסעדה מסויימת. ביום 8.5.97 הגיעו נדיה ואלבשיתי לאותה מסעדה, שם חיכה העורר עם מכוניתו. עם הגיעם אמר להם העורר שאבו-גאזי עייף ולא חש בטוב, ועל כן לא הגיע למסעדה, וכי הוא מבקש שיגיעו אליו. לאחר דברים אלה נכנסו נדיה ואלבשיתי למכונית העורר, והעורר הסיעם למשרדי הרשות הפלשתינית. חוסאם נסע ברכב אחר לאותו יעד, תחילה בעקבותיהם ולאחר זאת לפניהם.

בהגיעם למשרדי הרשות הפלשתינית הורו חוסאם והעורר לאלבשיתי לרדת מהמכונית, מהבניין יצאו ארבעה אנשים נוספים, וכולם הובילו את אלבשיתי לתוך הבניין, וגם העורר נכנס עמם. לעובדות אלה של כתב האישום קיימות ראיות לכאורה.

טענת העורר היא, שהוא פעל בתום לב, מבלי שהיה חלק מהקשר שנקשר, ומבלי שידע על הכוונה לחטוף את אלבשיתי. נראה לי, שהנסיבות מלמדות לכאורה על היותו של העורר, החל משלב מסויים, שותף לקשר. כלל התנהגותו בנסיבות המקרה, כולל כניסתו עם האחרים למשרדי הרשות הפלשתינית יחד עם אלבשיתי והאחרים, אינם מתיישבים לכאורה עם מכונית "סתם" לעשיית טובה בהסעת אלבשיתי ללא ידיעת מטרת הנסיעה. לכך מצטרפת העובדה שנמצאו שקרים בגירסותיו של העורר, כשהכחיש בשלב מסויים כל הכרות עם חוסאם; וכן העובדה שבשיחה אשר בינו לבין חוסאם אומר העורר לחוסאם:

"ולא תכננו ולא רצינו לתכנן ... לא יותר ולא פחות הבנת?"

מדובר בניסיון שלו לתאם עמדות עם חוסאם, כמי שנמצא עמו "בעגלה אחת". הוא אף מנסה להדריך את חוסאם, שהיה לכאורה צד לקשר מתחילתו, כיצד לנהוג.

במשפט שיתקיים ובו יעלה העורר את גירסתו, יהיה על בית המשפט להחליט בדבר מידת מעורבותו של העורר בקשר ובחטיפה. הדבר יוכרע, בין היתר, על פי מידת האמון שינתן בגירסתו. אך בשלב זה, דעתי היא שבמכלול הראיות שבידי התביעה קיימות ראיות לכאורה לאשמות המיוחסות לעורר.

3.טענתו השניה של בא כוח העורר, המצדיקה התייחסות, היא, שגם אם קיימות ראיות לכאורה נגדו וגם אם קיימת עילת מעצר, יש מקום לחלופת מעצר בתנאים אותם יקבע בית המשפט.

גם טענה זו דינה להידחות. לעניין זה יפים דברי בית משפט זה מפי השופט קדמי, כשדחה טענה דומה אשר הושמעה על ידי זכרייה:

"לא מצאתי הצדקה להתערבות בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, שלא להורות על חלופת מעצר.

אופיה של העבירה המיוחסת לעורר מקיים בסיס לחזקה שבעובדה, שאם ישוחרר - ויהיו התנאים המגבילים מכבידים ככל שיהיו - יעשה העורר כל מאמץ להתחמק מן הדין, ולבקש חסות אצל גורמי המודיעין של הרשות הפלשתינית, ש'מעבר לגדר'. העובדה שמשפחתו של העורר מצויה בירושלים - כאשר ההצטרפות אליו אינה כרוכה בקשיים מיוחדים - אינה משמיטה את הבסיס מתחת לחשש האמור".

על סמך כל האמור לעיל, הערר נדחה.