בש"פ 5781/12 בהאא זייתון נ. מדינת ישראל

1.

לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (מפי כב' השופטת ג' כנפי-שטייניץ ), בתיק מ"ת 21080-09-11, מיום 23.7.2012, שבמסגרתה נדחתה בקשתו של העורר להקלה נוספת בתנאי שחרורו בערובה.

עובדות כתב האישום שהוגש נגד העורר

2.

כתב אישום המתוקן בשנית, הוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים, נגד שישה נאשמים, כאשר העורר הוא הנאשם 3. בחלק הכללי של כתב האישום נטען כי במועדים הרלבנטיים קשרו הנאשמים 1 ו- 2 קשר, במספר הזדמנויות, עם הנאשמים 4 ו- 5 לסחר בלתי חוקי בנשק ובסמים מסוכנים מחברון לסילוואן ולהיפך, באמצעות העורר, אשר העביר את הטובין באמצעות רכבו מסוג פולסוואגן. כתב האישום מגולל מסכת של ארבעה עשר אישומים, מהם חמישה מיוחסים לעורר, ולהלן תמציתם:

א.

האישום השני לכתב האישום – ביום 10.7.2011, קשרו הנאשמים 1 ו- 4 קשר לפיו ירכוש הנאשם 4 נשק מאדם בשם חאג' וימכור אותו לנאשם 1, ואילו הנאשם 1 ימכור לנאשם 4 סם מסוכן מסוג אקסטזי. על-פי תוכנית הקשר, אמור היה העורר להעביר את הנשק והסמים מהנאשם 1 לנאשם 4, ולהיפך. בשעות הערב של יום ה- 12.7.2011, קרא אליו הנאשם 1 את העורר והעביר לחזקתו חמישים כדורי אקסטזי, על מנת שזה יעבירם מסילוואן אל הנאשם 4 בחברון. העורר יצא מביתו של הנאשם 1 בסילוואן והעביר, באמצעות רכבו, את חמישים כדורי האקסטזי אל הנאשם 4 המתגורר בחברון, בסמוך לשעה 21:50. בעת שהעורר שהה אצל הנאשם 4, צילמו העורר והנאשם 4 את הנשק שהיה ברשותו של האחרון, באמצעות טלפונים סלולאריים, במטרה להציג בפני הנאשם 1 את סוג הנשק המדובר. בהמשך, דיווח העורר לנאשם 1 כי הוא בדרכו לסילוואן וכי קיבל את הכסף תמורת הסמים, וברצונו להראות לנאשם 1 תמונה של הנשק המצוי ברשות הנאשם 4. בימים שלאחר מכן, המשיכו הנאשמים 1 ו- 4 לשוחח בדבר הנשק, טיבו וסוגו.

על יסוד עובדות האישום השני, יוחסה לעורר עבירה של סחר בסם מסוכן, לפי סעיף 13 בקשר עם סעיף 19א לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 (להלן: פקודת הסמים המסוכנים ).

ב.

האישום השלישי לכתב האישום – ביום 16.7.2011, קשר הנאשם 1 קשר עם הנאשמים 4 ו- 5 לפיו ירכוש מהם אקדח, ובתמורה ימכור להם אקדח " ברטה " וכן סמים מסוג חשיש. ביום 17.7.2011, בסילוואן, נתן הנאשם 1 לעורר את אקדח ה" ברטה " ואת הסמים, על מנת שזה יבצע את העסקה. בו ביום, נסע העורר מסילוואן לחברון, באמצעות רכבו, כאשר באמתחתו האקדח מסוג " ברטה " והסמים, והעבירם אל הנאשמים 4 ו- 5, המתגוררים בחברון. במקביל, קיבל העורר מידיהם אקדח אחר והעבירו אל הנאשם 1, בסילוואן.

על יסוד הנטען באישום השלישי, יוחסו לעורר עבירות אלה: סחר בסם מסוכן, לפי סעיף 13 בקשר עם סעיף 19א לפקודת הסמים המסוכנים; שתי עבירות של סחר בנשק, לפי סעיף 144(ב2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ), ושתי עבירות של נשיאה והובלת נשק, לפי סעיף 144(ב) רישא לחוק העונשין.

ג.

האישום הרביעי לכתב האישום – ביום 19.7.2011, קשר הנאשם 1 קשר עם אדם אחר, שזהותו אינה ידועה, לפיו ימכור לו הנאשם 1 סם מסוכן מסוג אקסטזי. עוד באותו יום, בסביבות השעה 23:00, נשלח העורר על-מנת לבצע את העסקה, והעביר לאדם האחר חמישים כדורי אקסטזי, ובתמורה קיבל 400$ ו- 300 ₪ במזומן.

על יסוד הנטען באישום הרביעי, יוחסה לעורר עבירה של סחר בסם מסוכן, לפי סעיף 13 בקשר עם סעיף 19א לפקודת הסמים המסוכנים.

ד.

האישום השביעי לכתב האישום – במועד שאינו ידוע במדויק ועובר ליום ה- 26.7.2011, קשרו הנאשמים 1 ו- 4 קשר, לפיו ימכור הנאשם 1 לנאשם 4 סם מסוכן מסוג חשיש. ביום 27.7.2011, סוכם בין הנאשמים 1 ו- 4 כי העורר יעביר את הסמים מהנאשם 1 לנאשם 4 וכי הנאשם 4 ישלם לעורר סך של מאתיים עד שלוש מאות ₪, בעבור הנסיעה. בו ביום, בין השעות 15:00-13:43, העביר הנאשם 1 את הסמים לעורר, אשר העבירם, באמצעות רכבו, לנאשם 4 בחברון.

על יסוד עובדות האישום השביעי, הואשם העורר בעבירה של סחר בסם מסוכן, לפי סעיף 13 בקשר עם סעיף 19א לפקודת הסמים המסוכנים.

ה.

האישום העשירי לכתב האישום – ביום 9.8.2011 או בסמוך לכך, קשרו הנאשמים 1 ו- 4 קשר, לפיו ירכוש הנאשם 1 נשק מהנאשם 4, תמורת סכום של כ- 20,000 ₪, וימכור אותו לנאשמים אחרים. על-פי תוכנית הקשר אמור היה העורר להעביר את הכסף מהנאשם 1 היושב בסילוואן, אל הנאשם 4 בחברון ולקבל בתמורה את הנשק, שיועבר לידי הנאשם 1 בסילוואן. ואכן, עוד באותו יום, בסביבות השעה 20:45, יצא העורר אל הנאשם 4 שבחברון, באמצעות רכבו, על מנת לממש את תוכנית הקשר. בסמוך לשעה 22:00, הנאשם 4 וחאג' הסליקו בתוך הרכב, מאחורי לוח השעונים, אקדח מסוג " סמית' אנד ווטסון ", על מנת שהעורר יעבירו אל הנאשם 1 בסילוואן. העורר דיווח טלפונית לנאשם 1 על מצבו של האקדח, ולאחר מכן, נסע לכיוון סילוואן. כאשר הגיע העורר אל " מחסום המנהרות " שבפאתי ירושלים, נערכה בדיקה, ובחיפוש ברכב נמצא האקדח, וכן נמצא חשיש על הכיסא שליד הנהג. התברר כי האקדח נגנב מבעליו החוקי, במועד שאינו ידוע במדויק, לאחר חודש אפריל 1997.

על יסוד עובדות האישום העשירי, יוחסו לעורר העבירות כדלקמן: סחר בנשק, לפי סעיף 144(ב2) לחוק העונשין; נשיאה והובלת נשק, לפי סעיף 144(ב) לחוק העונשין; החזקת סם לשימוש עצמי, לפי סעיפים 7(א) ו- 7(ג) סיפא לפקודת הסמים המסוכנים; והחזקת רכוש החשוד כגנוב, לפי סעיף 413 לחוק העונשין.

הבקשה למעצר עד תום ההליכים

6.

עם הגשת כתב האישום, ביקשה המשיבה לעצור חמישה מן הנאשמים, וביניהם את העורר, עד לתום ההליכים בעניינם.

בבקשה נטען כי מרביתן של העבירות המיוחסות לנאשמים בוצעו בצוותא חדא, בתחכום רב, בתדירות גבוהה ובמשך תקופה ארוכה. המשיבה טענה כי ברשותה ראיות, לכאורה, להוכחת אשמתם של הנאשמים, המבוססות על האזנות סתר, תפיסה בכף בשעת ביצוע חלקן של העבירות, מחקרי תקשורת, ועוד. כמו כן נטען, כי העבירות המיוחסות לנאשמים ונסיבות ביצוען, מקימות חשש סביר כי שחרורם יסכן את שלום הציבור ואת בטחונו, ולפיכך, קמה עילת מעצר נגדם, לפי סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ). עוד טענה המשיבה, כי קיים יסוד סביר לחשש כי שחרור הנאשמים יביא לשיבוש הליכי המשפט או להתחמקות מאימת הדין, ועל כן, קמה עילת מעצר נוספת נגדם, לפי סעיף 21(א)(1)(א) לחוק המעצרים.

בנוסף, נטען, כי העבירות המיוחסות לנאשמים מקימות נגדם אף חזקת מסוכנות, על-פי סעיף 21(א)(1)(ג)(2)ו-(3) לחוק המעצרים.

לאור האמור, טענה המשיבה, כי אין תחליף ראוי למעצרם של הנאשמים, ובכללם העורר, ולפיכך יש לעוצרם עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם.

החלטות בית משפט קמא

3.

ביום 24.10.2011, התקבל תסקיר מעצר מטעם שירות המבחן בעניינו של העורר, בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי בירושלים. מהתסקיר עלה, כי העורר הינו בחור צעיר, ללא עבר פלילי, אשר טען כי עד למעורבותו בפרשה זו, הוא ניהל אורח חיים תקין ופירנס את משפחתו. שירות המבחן התרשם כי העורר הינו בעל אישיות חלשה ובלתי מגובשת, אשר לקח על עצמו תפקידים, שהוא מתקשה לעמוד בהם. להערכתו של שירות המבחן, קיים פער בין תיאור אורח חייו של העורר לבין האמור בכתב האישום החמור בו הוא מואשם, דבר המקשה על הערכת רמת המסוכנות הנשקפת ממנו. עוד נאמר, כי למרות שניכר כי אביו של העורר ער לבעיותיו, ויוכל להציב גבולות להתנהגותו, יחד עם בני דודיו, הרי שקשה לבוא בהמלצה לשחרורו מהמעצר.

4.

ביום 3.11.2011, ניתנה החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים בעניינו של העורר (מפי כב' השופט מ' דרורי ). בית המשפט ציין בהחלטתו כי תסקיר המעצר בעניינו של העורר " הוא דו משמעי לאורכו, ובסופו אין המלצה חיובית ". חרף זאת, החליט בית משפט קמא לשחרר את העורר למעצר בית מלא בבית הוריו. בקובעו כך, סמך בית משפט קמא על הנתונים הבאים: חולשת הראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר, למעט במיוחס לו באישום העשירי; הימצאותו של העורר במעצר מזה כשלושה חודשים; העדר כל עבר פלילי; העובדה כי מפקחיו של העורר זכו להערכה חיובית של שירות המבחן; ולאור מהות תפקידו, כבלדר גרידא, במסכת האישומים המתוארים לעיל.

לאור האמור, קבע בית משפט קמא, כי בכפוף לחתימת ערבים על ערבויות כספיות, ישוחרר העורר למעצר בית מלא בבית הוריו.

5.

ביום 19.2.2012, הוגשה בקשה מטעם העורר לעיון חוזר בהחלטתו של בית משפט קמא מיום 3.11.2011. בבקשה נטען כי יש להתיר את יציאתו של העורר לעבודה בשטיפת מכוניות במבשרת ציון, מקום בו עבד תקופה קצרה בעבר. הבקשה נומקה בכך כי העורר מצוי במעצר בית מלא מזה שלושה וחצי חודשים, והוא הוכיח את עצמו והקפיד על תנאי מעצר הבית כנדרש; נולד לעורר בן, זה לא מכבר; וכי התיק העיקרי בעניינו עתיד להיות מופנה לגישור.

6.

ביום 1.3.2012, נעתר בית המשפט המחוזי בירושלים לבקשתו של העורר לעיון חוזר (מפי כב' השופטת מ' מזרחי ), וקבע כי יש להתיר את יציאתו של העורר לעבודה. בית המשפט סמך את ידיו על תסקיר שירות המבחן בעניינו של העורר, אשר אינו מצביע על מסוכנות גבוהה; על דברי מעבידו של העורר כי יש בידו לפקח על העורר במקום העבודה, וכי הוא יסיעו לעבודה ויחזירו לביתו, בסופה; ועל חולשת הראיות לגבי האישומים החמורים המיוחסים לעורר. לפיכך, נקבע, כי העורר יהא רשאי לצאת לעבודה בליווי ובפיקוח של מעבידו, החל מהשעה 07:30 ועד לשעה 18:00, בימים א'-ה', וביום ו' מהשעה 07:30 ועד לשעה 16:30.

7.

ביום 4.7.2012, הוגשה בקשה שניה מטעם העורר לעיון חוזר בהחלטתו של בית משפט קמא, מיום 1.3.2012. בבקשה נטען כי יש לבטל את כל מגבלות החירות אשר הושתו על העורר, ולחילופין להקטינן משמעותית. תימוכין לבקשתו זו, מוצא העורר, בעובדה שהוא הקפיד על תנאי מעצר הבית ועמד בכל הביקורות בתקופת מעצר הבית החלקי, בו הוא שוהה מזה כארבעה חודשים; בכך שבשבתות ובשעות שאינן מוגדרות כשעות עבודה, כבול העורר לביתו; בעובדה כי חודש הרמדאן מתקרב, ובו נהוג לצאת בערבים ולהתארח אצל קרובי משפחה; וכן בכך שסופו של התיק העיקרי אינו נראה באופק, מעת שהליך הגישור נכשל.

8.

ביום 19.7.2012, הוגשה בקשת העורר לקביעת דיון דחוף בבקשתו השנייה לעיון חוזר, בשים לב להתנגדות המשיבה לבקשה, ולנוכח קרבתו של חודש הרמדאן.

9.

ביום 23.7.2012, ניתנה החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים לבקשתו השנייה של העורר לעיון חוזר (מפי כב' השופטת ג' כנפי-שטייניץ ), היא ההחלטה נשוא ערר זה.

בית המשפט שמע את טיעוני הצדדים, וקבע כי אף על פי שעוצמת הראיות ביחס לחלק מהאישומים המיוחסים לעורר נמוכה, הרי שדי בעבירות המיוחסות לעורר באישום העשירי כדי להקים עילה מוצקה למעצרו. בית המשפט ציין כי מתסקיר המעצר בעניינו של העורר עולה כי מדובר בצעיר בעל אישיות חלשה ולא מגובשת, וכי קשה להעריך את רמת הסיכון הנשקפת ממנו. בית המשפט סבר כי התנאים המקלים על מעצר הבית של העורר מאפשרים, מחד גיסא, מידה של פיקוח עליו, ומאידך גיסא, אינם פוגעים בחירותו יתר על המידה. בנסיבות אלה, קבע בית משפט קמא, כי אין הצדקה לבטל את הפיקוח על העורר או להקל עימו, מעבר להקלות שניתנו עד כה. אשר ליציאות לביקורי משפחה בתקופת הרמדאן, ציין בית משפט קמא, כי די בהודעת המשיבה, לפיה היא תשקול בחיוב כל בקשה קונקרטית בעניין זה.

עררו של העורר

10.

בערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 23.7.2012, טוען בא כוח העורר, כי שגה בית משפט קמא בהתעלמו מכך שהבסיס להחלטה בבקשת העיון החוזר מעוגן בקביעותיו של בית המשפט עצמו, בהחלטת השחרור לחלופת מעצר, שמשמעה כי ניתן ליתן אמון בעורר. עוד נטען, כי תסקיר המעצר בעניינו של העורר חיובי, וכי רמת הראיות לגבי כל האישומים, למעט האישום העשירי, נמוכה. בא כוח העורר טען בנוסף, כי טעה בית משפט קמא בהתעלמו מזכותו של העורר לחיים נורמאליים ולקיום מצוות דתו בחודש הרמדאן; בכך שלא התחשב בעובדה כי סופו של התיק העיקרי אינו נראה באופק; כי לא ייחס משקל ראוי להתנהגותו הטובה של העורר ולהקפדתו על תנאי השחרור; ובהתעלמו מהתקופה הארוכה בה שהה העורר במעצר בית מלא (כ- 4 חודשים), ובמעצר בית חלקי (כ- 5 חודשים).

בהתייחס לנסיבותיו האישיות של העורר, נטען על-ידי בא כוחו, כי יש להתחשב בהיותו של העורר אדם צעיר שבא מרקע קשה, הוא נשוי לאישה בהיריון ואב לתינוק, וללא כל עבר פלילי. כמו כן נטען, כי לאור העובדה שמקום עבודתו של העורר ייסגר בקרוב, הרי שיש לאפשר לו לצאת ולתור אחר מקום עבודה חילופי.

לפיכך, סבור בא כוח העורר, כי יש להורות על ביטול הגבלות החירות של העורר, כולן או מקצתן.

11.

בדיון שנערך בפניי, ביום 6.8.2012, חזר בא כוח העורר על טענותיו, והציע כי מעצר הבית של העורר יוגבל לאיסור יציאתו של העורר מהבית בשעות הלילה, היינו מהשעה 23:00 עד לשעות הבוקר.

מנגד, טענה המשיבה, כי אין מקום להקל עוד בתנאי מעצר הבית של העורר, והבהירה כי היה וירצה העורר לצאת ולתור אחר מקום עבודה חלופי, הרי שניתן לאפשר לו לעשות כן, במועדים מוגדרים, לאחר קבלת אישור, ותחת פיקוח.

דיון והכרעה

12.

הרחבתי את הדיבור לגבי השתלשלות העניינים, בשאלת מעצרו של העורר ושחרורו ממעצר בתנאים מגבילים.

לאחר שעיינתי בחומר שהונח לפניי ונתתי דעתי לטיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הערר להידחות. העבירות המיוחסות לעורר חמורות ביותר במהותן, וגם אם נתמקד באישום העשירי, שלגביו אין טענה בדבר חולשת הראיות, עדיין מדובר בהובלת אקדח מתושב חברון, מתוך כוונה למוסרו לתושב שכונת סילוואן בירושלים.

העורר מסר למוכר את תמורת האקדח בסך 20,000 ₪ והיה מודע להסלקת הנשק מאחורי לוח השעונים ברכבו. אלמלא נתפס האקדח בביקורת שנערכה במחסום לקראת הכניסה לירושלים, סביר להניח כי האקדח היה מגיע ליעדו, ונקל לשער מה השימושים האפשריים בנשק מסוג זה. העובדה כי מדובר בבלדר, אינה מקהה את עוקצה של העבירה, ומעשיו של העורר מקיימים עילת מעצר נגדו.

לכך יש להוסיף, את יתר העבירות שיוחסו לעורר, גם אם עוצמת הראיות בהן, אינה גבוהה.

13.

דומה כי יש לראות את שחרורו של העורר למעצר בית, שלא על-פי המלצת שירות המבחן, כצעד מרחיק לכת לקראתו, והעורר זכה להקלה נוספת, בכך שהתאפשר לו לצאת למקום עבודתו במבשרת ציון, תחת עינו הפקוחה של מעבידו.

עוד הובהר, כי כל בקשה פרטנית של העורר לצאת מביתו נשקלת ותישקל בחיוב, ובעיקר אמורים הדברים ביציאות ובביקורים במהלך חודש הרמאדן. כמו כן, הודיעה המשיבה כי יאושרו יציאותיו של העורר, על מנת לתור אחר מקום עבודה חדש, בליווי אחד המפקחים, היה וייסגר מקום עבודתו הנוכחי.

14.

בנסיבות אלה, לא מצאתי כי יש מקום להקלה נוספת בתנאי מעצר הבית של העורר, והנני תמים דעים עם בית משפט קמא כי התנאים המגבילים שנותרו, מאפשרים מידה מסויימת של פיקוח על העורר, ואין בהם משום פגיעה בלתי מידתית בחירותו ובזכותו לחיים תקינים.

לאור האמור, הנני דוחה את הערר.