בש"פ 5782/98 יוסף איבגי נ. מדינת ישראל

זהו ערר על החלטה של השופטת ע' סלומון-צ'רניאק שהורתה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים תוך קבלת ערר על החלטתו של בית משפט השלום, ששיחרר את המשיב במתן ערבות עצמית וצד שלישי.

שתי הערכאות יצאו מן ההנחה כי בידי התביעה תשתית ראייתית לכאורה לעבירות המיוחסות לעורר בכתב האישום בדבר קשירת קשר לבצע פשע, החזקת שטרי כסף מזויפים, החזקת חומר לזיוף שטרי כסף אלה והפצתם של השטרות המזויפים. לאחר עיון בחומר הראיות לא מצאתי עילה להתערב בהנחה זו, על אף טענותיה של באת-כוח העורר, שניסתה להמעיט מחלקו של העורר במכלול העבירות המיוחסות לו ולנאשם מס' 1 בכתב האישום שבת"פ 4227/98. הטענות העיקריות בערר זה נסבו סביב השאלות האם קיימת עילת מעצר והאם אין אפשרות להסתפק ב"חלופת מעצר" לגבי העורר.

באת-כוח העורר ציינה בפני כי לגבי העבירות המיוחסות לעורר אין החוק יוצר חזקת מסוכנות וכי אמנם מסוכנות כזו איננה קיימת בנסיבות המקרה.

לטענה אחרונה זו איני יכול להסכים. מנסיבות המקרה עולה כי העורר הוכיח את מסוכנותו לבטחון הציבור כאשר התמיד בעיסוקו הפלילי חרף העובדה שנתפס על ידי המשטרה. בנוסף לכך, כפי שמציין בית משפט קמא, בעת ביצוע העבירה המיוחסת לו היה תלוי נגדו מאסר על-תנאי בשל עבירות רכוש.

לכן, על אף טיעוניה של באת-כוח העורר אותם השמיעה לפני בכישרון, לא מצאתי עילה להתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי בדבר מסוכנותו של העורר. כן מסכים אני למסקנתו כי "חלופת מעצר" בנסיבות אלה לא תשיג את מטרתה.

אי לכך הערר נדחה.