בש"פ 5785/10אנואר אבו כף נ. מדינת ישראל

א.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (הנשיא אלון) מיום 18.7.10 בתיק מ"ת 22295-06-10, בגדרה נעצר העורר עד תום ההליכים.

רקע

ב.

נגד העורר, יליד 1987 (בכתב האישום צוין 1978, דומני בטעות), הוגש כתב אישום המיחס לו, בשבעה אישומים נפרדים, עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע (סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977), מתן סעד למסתנן (סעיף 6 לחוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), תשי"ד-1954), ניסיון גניבה (סעיף 384 וסעיף 25 לחוק העונשין), ועבירות נוספות. על פי הנטען בכתב האישום, החל משנת 2005 קשר העורר קשר להבריח לישראל ולהסיע בתוכה מי שהסתננו אליה שלא כדין מגבול סיני. בית המשפט המחוזי הזמין תסקיר מעצר בעניינו של העורר, ובו לא הומלץ על שחרור לחלופת מעצר. בהחלטת בית המשפט נאמר, כי אין מחלוקת על קיומן של ראיות לכאורה, וכי נוכח הראיות לכאורה קמה גם עילת מעצר. צוין, כי על פי הראיות לכאורה נהג העורר שנים ארוכות לעסוק בהברחת מסתננים ובהסעתם, ושיתף פעולה עם תכניות עברייניות שלהם. הוסף, כי אין חלופת מעצר ראויה, והוחלט לעצור את העורר עד תום ההליכים.

הערר והדיון

ג.

בערר נתבקש לשחרור לחלופת מעצר. נטען, כי מועד ביצוען של רוב העבירות בהן מואשם העורר הוא לפני כחמש שנים, והאחרונה ביניהן התרחשה לפני כשנה וחצי. עוד נטען, כי העורר לא סייע למסתננים להסתנן לישראל, אלא עזר להם מרגע שהיו בתוך תחומי ישראל, וכי במעשי העורר לא היה סיכון בטחוני. עוד נאמר, כי העורר הסיע מסתננים שהם בני משפחה, על פני כמה שנים, והיה בעת ביצוע המעשים אדם צעיר, שלא הבין את חומרת הדברים. הוסף, כי היה שיהוי של ממש – כשנה וחצי – בין חשיפת הפרשה לבין חקירתו של העורר ומעצרו, דבר המצביע על אי מסוכנותו של העורר. עוד נאמר, כי במסגרת חלופת המעצר תאויין מסוכנות העורר, שכן לא יוכל לבצע אותו סוג עבירות בתנאי מעצר בית. לבסוף נאמר, כי היה על בית המשפט קמא לשקול אפשרות של חלופת מעצר, לה ניתן להוסיף איזוק אלקטרוני, וכי שירות המבחן קבע שהמפקחים המוצעים ראויים.

ד.

בדיון טען עו"ד בן יהודה לעורר, והטעים כי אין מדובר במסוכנות, אלא בהסעת שוהים בלתי חוקיים בתוך מדינת ישראל. נטען, כי החוק למניעת הסתננות הוא בן תקופה אחרת, שבה נכנסו אנשים לישראל ממצרים לביצוע פיגועים בלבד, מה שאין כן - כנטען - היום.

ה.

אשר להמלצה הלא חיובית של שירות המבחן. נטען כי מדובר במי שעבר עבירות לכאורה בצעירותו (החל בגיל 19), כשאינו מודע לאיסורים. הישארות המערער בביתו תאיין - כנטען - אפשרות עבירה, מה גם שמזה שנה וחצי חדל מן העבירות. יתר על כן, שמו מספר הטלפון שלו היו ידועים לרשויות מזמן, והיא השתהתה ולא עשתה דבר עד שהתעורר מאן דהו בתביעה, וזאת כשהמדור בעבירה שעונשה עד חמש עשרה שנות מאסר. עוד נאמר, כי המדובר לכאורה במוטיבציה כלכלית, שלגביה ניתן לשקול הפקדות גבוהות.

ו.

בא כוח המדינה טען, כי מדובר בהסעת מסתננים בתשלום, וההנחה היא שאם ישוחרר העורר יבצע עבירות; גם שירות המבחן אינו מציע ליתן בו אמון. אשר לטענת השיהוי, הדברים הצטברו אט אט עד שהגיעו להחלטה לחקור.

הכרעה

ז.

עיינתי בתסקיר שירות המבחן. בתסקיר הראשון מ- 6.7.10 צוין, כי העורר, בעל השכלה תיכונית, בן למשפחה נורמטיבית, כבר חטא בפלילים ונדון למאסר בעבודות שירות ב-2008 בקשר לעבירות הקשורות - גניבת רכב. נתבקשה שהות נוספת לבדיקת התמונה במלואה. בתסקיר השני מיום 13.7.10 צוין, כי השירות בדק שני מפקחים, דוד העורר וקרוב אחר, אנשים נורמטיביים שמהם היתה התרשמות חיובית, אך בסופו של יום הוטל ספק ביכולת העורר לעמוד בגבולות שיוצבו לו וכן ביכולת החלופה לצמצם רמת הסיכון; על כן לא ניתנה המלצה.

ח.

לאחר העיון אין בידי להיעתר לערר.

ט.

בסוג העבירות בהן מדובר, בשישה משבעת האישומים המדובר בסיוע למסתננים, ומבלי להידרש לשאלה אם חוק מניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), תשמ"ד-1954 ראוי לו לחדש פניו אם לאו, אין כמובן כל דופי בשימוש בו על-ידי התביעה, ויש להתמודד עם העבירות הכלולות בו כעם כל עבירה אחרת, וגם קשה להלום טענה כי העורר לא היה מודע לכך שמעשיו (לכאורה) מנוגדים לחוק. לגופם של דברים, יש מסוכנות העולה מריבוי העבירות לכאורה ומטיבן, ואין לשלול בנסיבות חשש להימלטות מאימת הדין. על כן ישנן עילות מעצר. במקרה בכגון דא חלופה צריך שתהא ברמה גבוהה, שתוכל להבטיח את התכליות שביסוד המעצר בעקבות העילות הללו. גם אם ניתן היה לשקול חלופה, בעיקר נוכח הזמן שחלף, מקום שבצדק הצביע הסניגור על כך שהרשויות לא הזדרזו כל עיקר באכיפה כנגד העורר - עומדת בעוכריו הגישה שביטא שירות המבחן, "הסמן השיקומי" במערכות המוסדיות הרלבנטיות. איני רואה בנסיבות דנא מקום להחלטה בניגוד לדעתו של שירות המבחן, וזאת גם נוכח העובדה שאין המדובר בבעל עבר נקי מפלילים. איני נעתר איפוא לערר.