בש"פ 5799/02 בביב אדוארד נ. מדינת ישראל

העורר הועמד לדין בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בכתב האישום יוחסו לו עבירות של אינוס לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין וכן תקיפה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 382(ב)(1) לחוק. לפי הנטען בכתב האישום התקיימה מערכת יחסים זוגית בין המתלוננת לבין העורר ובמהלך שנת 2002 עברו היא ובתה להתגורר עמו. העורר נהג לשתות לשכרה, והמתלוננת הודיעה לו כי עליו להפסיק ממנהגו זה וכי בכוונתה לעזבו אם לא יעשה כן. בתגובה איים העורר שאם תעשה כן, יהרגה. עוד נאמר בכתב האישום שבאחד הלילות לאחר ריב, אנס העורר את המתלוננת בהפעילו כוח כנגד התנגדותה התקיפה. באחת הפעמים בהן היה שיכור תקף את המתלוננת במכת אגרוף בפניה ובעינה.

עם הגשת כתב האישום, נתבקש מעצרו של העורר. בהליך שנתקיים בבית המשפט קמא, כפר העורר במעשה האונס המיוחס לו וטען כי התביעה לא ביססה ראיותיה לענין זה, אך הודה בקיומן של ראיות לכאורה לאיומים ולמכת האגרוף בפניה של המתלוננת. בית המשפט קמא (השופט צ' גורפינקל), קבע כי עדות המתלוננת משמשת ראיה לכאורה לעבירות המיוחסות לעורר, לרבות מעשה האינוס. הוא סבר כי אין להתייחס בשלב זה לסתירות שבא-כוח העורר טען כי הן מצויות בגירסתה של המתלוננת, ואף דחה את טיעוניו כאילו המניע עליו הצביע הסניגור מלמד על כך שהמתלוננת העלילה על העורר את סיפור האונס. עוד קבע השופט קמא כי נתקיימה בעורר עילת מעצר, וכי אין להבטיח את המתלוננת מפני הסיכון הנשקף מהעורר על דרך של חלופה, כיוון שהעורר הוא אלכוהוליסט, בעל רקע פסיכיאטרי קשה.

על החלטה זו הוגש הערר שבפניי.

הסניגור המלומד שטח טענותיו בפירוט בכתב ובעל-פה. הוא חזר על טענותיו בענין אי אמינות גירסת האונס, ועל עמדתו בדבר המניע שהיה למתלוננת להעליל על מרשו בעיתוי בו הגישה את תלונתה, אותה כבשה במשך מספר שבועות. הוא הציע חלופת מעצר בבית אמו ואחיו של העורר שבעיר מגוריו ומגורי המתלוננת. בא-כוח המדינה טען לקיומן של ראיות לכאורה, הוא עמד על כך שיש תמיכות לגירסת המתלוננת, והצביע על כך שהעורר הוא אלכוהוליסט, המאבד בהתנהגותו בלמים עקב שתייה וכי הוא מסוכן למתלוננת ואובססיבי כלפיה.

לאחר ששקלתי הטענות ועיינתי בחומר הראיות, שוכנעתי כי אכן נשקפת סכנה מהעורר למתלוננת. שוכנעתי כי קיימות ראיות לכאורה כי המתלוננת נאנסה על ידי העורר וראיות שאינן שנויות במחלוקת כי המתלוננת הותקפה על ידי העורר. עדותה של המתלוננת נתמכת על ידי שני עדים נוספים, ופלט רישום שיחות הטלפון של העורר מאשר את טענתה כי העורר הטריד אותה בשיחות טלפון עשרות פעמים בתכיפות רבה.

בשים לב למצבו הנפשי של העורר ולהיותו אלכוהוליסט, מתבקשת המסקנה כי שחרורו של העורר בעיר מגוריה של המתלוננת אין בו כדי להשיג את מטרת המעצר ולהבטיח מפני מסוכנותו.

אשר על כן, הערר נדחה.