בש"פ 5801/01 מדינת ישראל נ. דני טיקמן

לפני בקשה מטעם המדינה להאריך את מעצרו של המשיב בתום תשעה חודשים שהוא נתון במעצר.

נגד המשיב הוגש ביום 9.11.00 כתב אישום המייחס לו עבירה של ניסיון לרצח והיזק בזדון. כתב האישום מגולל את סיפורם של המשיב ושל חברו, דני טיקמן, אשר הואשם בגין אותה פרשה בכתב אישום נפרד.

על פי הנטען בכתב האישום, בתאריך 12.10.00 בשעות הערב, נפגשו טיקמן והמשיב בקיוסק בקריית ים ושתו בירות. סמוך לחצות ביקש טיקמן מהמשיב להסיע אותו לבסיס הצבאי בו הוא משרת על מנת לקחת נשק. שהגיעו לבסיס, המתין המשיב לטיקמן בסמוך לכניסה לבסיס, ואילו טיקמן נכנס במרמה לנשקיית הבסיס ולקח משם רובה ומחסנית מלאה ב- 29 כדורים. כשחזר לרכב, ביקש מהמשיב להסיע אותו לרחוב יפו בעיר. על פי הנטען בכתב האישום, ראה המשיב את טיקמן נכנס עם רובה ומחסנית והוא אף אמר לו שהם נוסעים על מנת שטיקמן ירה בערבים כנקמה על אירועים בהם נחטפו חיילים ונרצחו בשטחים.

על פי כתב האישום, הסיע המשיב את טיקמן לרחוב יפו. עם הגיעם לרחוב, פתח טיקמן את החלון, הכניס את המחסנית לנשק, דרך אותו והחל לירות לעבר האנשים שהיו באותה עת במסעדות ברחוב, בהאמינו כי הם ערבים. אותה שעה, כך נטען, צפה בדבר המשיב, ואף חיזק את ידיו של טיקמן. כתוצאה מן הירי נפצעו מספר אנשים ונגרם נזק לרכוש. לאחר האירוע, הסיע המשיב את טיקמן חזרה לבסיס, שם החזיר טיקמן את הנשק והתוודה על מעשיו.

עם הגשת כתב האישום הוגשה גם בקשה לעצור את המשיב ואת טיקמן עד לתום ההליכים נגדו. בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת ר. חפרי-וינוגרדוב) מצא כי קיימות ראיות לכאורה נגד טיקמן ונגד המשיב, ברמה הנדרשת בשלב של החלטת מעצר עד תום ההליכים. עם זאת, לאחר קבלת תסקיר מעצר בעניינו של העורר, מצאה השופטת קמא להבחין בין השניים. בהתאם לכך הורתה על מעצרו של טיקמן עד לתום ההליכים והורתה על שחרורו של המשיב לחלופת מעצר.

על ההחלטה לשחרר את המשיב לחלופת מעצר הוגש ערר מטעם המדינה לבית משפט זה. השופט מצא, אשר דן בערר, קבע כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית לאשמתו של המשיב. כן סבר שהראיות הנסיבתיות מצביעות על כך שהמשיב פעל בעצה אחת עם טיקמן. עוד קבע השופט מצא כי ירי ללא הבחנה בעוברים ושבים מעיד על רמת מסוכנות גבוהה, ולפיכך, ראה לנכון להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים.

תשעת החודשים הראשונים חלפו, משפטם של טיקמן ושל המשיב טרם הסתיים. הראשון הסכים להארכת מעצרו, ועתה מבקשת המדינה להאריך גם את מעצרו של המשיב בשלושה חודשים נוספים.

בהתנגדות לבקשה טען בא-כוחו של המשיב כי בנסיבות הנוגעות למשיב ולמעורבותו בביצוע העבירה אין מקום להורות על הארכת מעצרו. הוא טען שהמשפט מתנהל באיטיות וספק רב אם ייגמר בשלושת החודשים הקרובים. לדבריו, ישנן שאלות רבות ששנויות במחלוקת וישיבות המשפט הקבועות לחודש אוקטובר לא יספיקו לסיום פרשת התביעה ופרשת ההגנה. בא-כוח המשיב ביקש לחזור על הטענה לפיה היה המשיב שיכור ולא היה ער למעשיו של טיקמן, ולכן, לא פעל בעצה אחת עימו. לפיכך, ביקש הוא כי מרשו ישוחרר בחלופת מעצר.

שקלתי את טענותיו של הסניגור הן ביחס לחלקו של המשיב בפרשה והן ביחס לאפשרות לשחררו, אך הגעתי לכלל מסקנה שדין הבקשה להתקבל. אמנם, יתכן שחלקו של המשיב בפרשה כולה קטן יותר מזה של טיקמן ומידת מעורבותו תתברר במהלך המשפט. עם זאת, שוכנעתי, כפי שציין השופט מצא בהחלטתו, כי הראיות הנסיבתיות מעידות לכאורה על כך שהמשיב הבין את הנעשה סביבו, על אף טענת השכרות, ואף שיתף פעולה עם טיקמן. אין זה סביר שהיה שרוי בשיכרות עמוקה עד אשר לא תפס את המתרחש סביבו, שהרי הוא המשיך להסיע את המשיב לאורך הרחוב ולתחנה המרכזית לשם השלכת התרמילים הריקים, ולאחר מכן אף הסיעו חזרה לבסיס לשם החזרת הנשק. בשאלה האם היתה לשכרותו של המשיב השפעה על היסוד הנפשי שניתן ליחס לו, יהיה על בית המשפט השומע את הראיות להכריע ואינה עניין הנתון להכרעה בשלב זה.

מסוכנותו של המשיב, הנלמדת מהתנהגותו בשעת הארוע החמור שהוא נטל בו חלק פעיל, לא הופרכה. בנסיבות אלה נראה שאין די בחלופת מעצר לשם מניעת הסיכון הנשקף ממנו, במיוחד על רקע המתיחות השוררת בימים אלה.

אשר על כן, אני נעתרת לבקשה ומורה על הארכת מעצרו של המשיב ב - 90 ימים, החל מיום 27.7.01 או עד למתן פסק-דין בעניינו, הכל לפי המוקדם.