בש"פ 5801/11 יורי אברמוב נ. מדינת ישראל

העורר ביקש להשיג על החלטתו של בית-המשפט המחוזי ב" בקשה לגילוי ראיה חסויה ". בסיכום הערר הוסיף בא-כוח העורר וציין כי " לנוכח כל האמור לעיל, מתבקש בית-המשפט הנכבד לקבל את הערר ולהורות על הסרת החיסיון באשר לפעולותיה של יחידת העוקבים [של משטרת ישראל] בעסקאות המיוחסות לעורר במסגרת כתב-האישום " (עמ' 2 לערר). העורר התבקש להתייחס למקור הסמכות להגשתו של הערר, הואיל ועל-פניו החלטתו של בית-המשפט קמא היא החלטת ביניים בהליך פלילי, אשר הדרך להשיג עליה היא בהגשת ערעור על פסק-הדין לכשיינתן. בתגובתו שינה העורר את טעמו, וטען כי "הערר נשען על סעיף 74 לחסד"פ [לחוק סדר הדין הפלילי] ולא על סעיף 45 לפקודת הראיות".

ככל שהבנתי משגת, העורר סבור כי מאחר שתעודת החיסיון פורסת את הגנתה על "חומר החקירה שהופק על ידי אנשי היחידה" (ראו החלטתו של בית-המשפט קמא מיום 29.6.11), עתירתו להסרת חיסיון כללה בתוכה גם בקשה לעיון בחומרי חקירה, ועל כך עומדת לו זכות הערר הקבועה בסעיף 74(ה) לחוק סדר הדין הפלילי.

את עמדתו זו של בא-כוח העורר אין בידי לקבל. בפתח הדיון בפני בית-המשפט הוא הבהיר: " הדיון היום, בנוגע לעתירה לגילוי ראייה ..." (עמ' 46 לפרוטוקול מיום 17.07.1). כאמור, עתר העורר להורות על הסרת חיסיון, ולא על העברתם של חומרי חקירה שאינם חסויים. הגם שהעורר מפרט כיום כי ההליך בפני בית-המשפט קמא עסק לא רק בהסרתו של חיסיון, לדבר אין זכר בהחלטתו של בית-המשפט קמא, אשר קבע בהחלטה שכותרתה " החלטה בבקשה לגילוי ראיה חסויה ", כי דין הבקשה להידחות (" אשר על כן, אני דוחה את הבקשה להסרת חיסיון " (שם, בעמ' 48)).

העולה מהאמור הוא כי לעורר אין זכות להגשת ערר על החלטתו של בית-המשפט המחוזי. ממילא, לא ניתן לקבוע כי יש להעמיד לרשותו של העורר את חומרי החקירה אותם ביקש מבלי להורות על הסרת החיסיון.

אי-לכך, הערר נמחק.