בש"פ 5803/01 איתן יוחננוב נ. מדינת ישראל

נגד העורר ואחיו הוגש כתב אישום לבית משפט השלום ברמלה. על פי הנטען בכתב האישום, המתלונן, עובד של רשת "מגה", הגיע אל חנותם של העורר ואחיו לצורך ביצוע סקר מחירים והשוואה. על פי הנטען, העורר ניגש למתלונן ומשגילה שהוא עושה סקר חטף מידיו את הנייר שהחזיק ואיים עליו שיפגע בו. בהמשך האירוע, אחז אחיו של העורר במתלונן בעוד העורר ביחד עם אחרים תקפו את המתלונן, בעטו בו וחבטו בו באגרופים, והעורר אף נגח בפניו של המתלונן. על פי הנטען, בסיום האירוע, חזר העורר ואיים על המתלונן כי אם יראה אותו שנית יפגע בו. על יסוד אירועים אלה, ייחס כתב האישום לעורר עבירות של איומים, תקיפה ותקיפה בנסיבות מחמירות, ולאחיו עבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות בלבד.

בעקבות הגשת כתב האישום, הגישה המדינה בקשה לעצור את העורר ואחיו במעצר בית מלא, תוך הטלת איסור על יצירת קשר עם העדים שבתיק, הפקדת סכום כסף, מתן התחייבות עצמית וערבות צד ג'. בית המשפט השלום (השופטת ל' צבר) נעתר באופן חלקי בלבד לבקשת המדינה, כאשר הוא מבחין בין העורר ובין אחיו על העורר אכן הוטל מעצר בית מלא, ואילו אחיו שוחרר בתנאים. השופטת ביססה הבחנה זו על חלקו הקטן יותר של האח באירוע התקיפה. על החלטה זו ערר העורר לבית המשפט המחוזי (השופטת ע' סלומון-צ'רניאק) אשר דחה את הערר.

על החלטת בית המשפט המחוזי הוגש הערר שלפניי.

בא-כוחו של העורר, עורך-דין קבלר, טען בפניי כי ההבחנה בין העורר ובין אחיו אינה מוצדקת ואינה מבטאת כל הבדל מהותי באופי המעשים המיוחסים להם, זאת במיוחד על רקע העובדה כי לעורר אין כל עבר פלילי, ואילו אחיו הורשע בעבר בתקיפה. לטענתו, שחרור העורר לא יסכן את הציבור או את המתלונן. לגוף האישום העלה טענות לפיהן פעל העורר בעקבות פרובוקציה וחבלה שגרם לו המתלונן. כמו כן טען, כי השארתו של העורר במעצר בית פוגעת פגיעה אנושה בפרנסת משפחתו, ופגיעה זו עלולה להמשך זמן רב, שכן העורר אינו מודה באישומים המיוחסים לו, ומשפטו יכלול פרשת הוכחות. באת-כוח המדינה טענה כי אין לאפשר לעורר לשוב לחנותו שהיא מקום ביצוע העבירה. לטענתה ההבחנה שעשה בית משפט קמא בין העורר לאחיו מבוססת על כך שחלקו של העורר באירוע היה גדול יותר.

שקלתי את טענות הצדדים והגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להתקבל. המעשים המיוחסים לעורר הינם חמורים כשלעצמם, ואם יוכחו בבית המשפט קמא ייענש עליהם העורר במידה הראויה. ואולם, כאשר אנו עוסקים בסוגיית המעצר טרם הרשעה, השאלה המרכזית היא, האם שחרורו של העורר מסכן את הציבור, או מקים חשש לשיבוש הליכי משפט או להתחמקות מהדין. במקרה של העורר דנן, נראה כי חשש כזה אינו עולה כדי רמה המצדיקה את הטלת המגבלות החמורות על העורר המחייבות החזקתו במעצר בית. עד לארוע העורר ניהל אורח חיים נורמטיבי, וממכלול נסיבות הארוע עולה כי אף אם עבר את העבירה החמורה שיוחסה לו, אין בשחרורו בתנאים כדי לסכן את הציבור או את המתלונן. לעניין מסוכנותו, אף איני רואה כי היה מקום להבחין בינו ובין אחיו שהשתתף באותה תקיפה אף כי חלקו במעשי האלימות היה לכאורה רב יותר. נטען עוד, כי העורר מנהל בפועל את החנות שבבעלות משפחתו, ואין ספק שהתמשכות ההליכים בעניינו, בעת שהוא מנוע מעבודה פוגעת בו מעבר לנדרש בשלב זה של ההליכים.

אשר על כן, דין הערר להתקבל, במובן זה שהעורר ישוחרר ממעצר הבית בו הוא נתון, בתנאי שיפקיד סכום של 10,000 ₪ במזומן, וכן יחתום על ערבות עצמית וערבות צד ג' בסך 15,000 ₪ כל אחת, וכן יתחייב להמנע מליצור קשר כל שהוא עם המתלונן או עם חברו – העד לארוע.