בש"פ 5805/01 דוד לויאן נ. מדינת ישראל

המבקש הורשע על פי הודאתו, בגדרו של הסדר טיעון, בחבלה ופציעה בנסיבות מחמירות. ביום 4.7.00 נגזר דינו והוטל עליו עונש מאסר בן 4 שנים.

ביום 22.7.01, בחלוף למעלה משנה ממועד גזר הדין - הגיש המבקש בקשה להארכת מועד להגשת ערעור. המשיבה מתנגדת. המשיבה מציינת כי המבקש היה מיוצג, וכי העונש שנגזר עליו לא חרג מתחום הענישה, עליו הסכימו בעלי הדין.

אכן, אין מקום להארכת מועד לאחר שיהוי ממושך כל כך. טענת המבקש כי "אינו מומחה בענייני פלילים" וכי "העונש נראה לי כבד מידי למרות העסקה שעשיתי" אינם טעמים להארכת מועד, בחלוף פרק זמן ממושך כל כך. אמנם, ההנחה היא שהכללים הנוגעים להארכת מועד בהליכים פליליים הם גמישים. תמיד יש ליתן את הדעת להשלכות ההליך הפלילי, ולקדם את האינטרס של עשיית צדק לנאשם (בש"פ 822/99 שכטר נ' מ"י , דינים עליון נז 378).

עם זאת, אין להיעתר לבקשות הארכה כעניין שבשגרה.

תחושת המערער כי קופח או כי עונשו חמור מידי היא כשלעצמה אינה יכולה לשמש גלגל מניע לבדיקה בלתי מפסקת של הכרעות שעבר זמן הערעור עליהן, בעיקר כאשר הכרעות אלה נופלות בגדרו של הסיכון שהמערער נטל עצמו בגדרו של הסדר הטיעון.

הבקשה נדחית.