בש"פ 5811/06 ג'פרי עמנואל סת נ. מדינת ישראל

זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ר' שפירא) מיום 3.7.06 בב"ש 2563/06, בגדרה נעצר העורר עד תום ההליכים.

1.כנגד העורר, עולה מארה"ב, בן 39 ותושב תפוח, הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות בנשק. ביום 8.6.06 הגיע העורר למכס בחיפה כדי לשחרר מכולה אותה הביא לארץ מארה"ב. במכולה נמצאו, מבלי שהוצהר על כך, רובה צלפים, רובה חיצים, מכונה לייצור כדורים לרובה הצלפים, אבק שריפה ותחמושת מסוגים שונים. בחיפוש שנערך בביתו לאחר מכן, נתפסה כוונת טלסקופית המיועדת לרובה צלפים. גרסת העורר היא כי הביא את הנשק והתחמושת לישראל במטרה למסור אותם לצה"ל.

2.בית משפט קמא קבע, כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת המעשים המיוחסים לעורר, מה עוד שאין מחלוקת על עובדות המקרה. לאור הימנעותו של העורר להצהיר במכס על תחולת המכולה, קבע בית המשפט כי קשה לייחס לו מטרה כשרה ביבוא אמצעי הלחימה האמורים. כן קבע בית המשפט, כי עבירות נשק נמנות על העבירות המקימות חזקת מסוכנות מכוח חוק (סעיף 21(א)(1)(ג)(2) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו – 1996). מעבר לכך, קבע בית המשפט, קיימת "ידיעה שיפוטית" לפיה נשק המוחזק ומיוצר ללא רישיון, עלול למצוא עצמו מגיע לידיים של גורמים עבריניים, פליליים או ביטחוניים, ובכך לסכן את שלום הציבור. לדידו של בית משפט קמא, מסוכנות זו איננה מאפשרת חלופת מעצר. כל כך, גם משום ש"לא ניתן להתעלם, ככל שהדבר נודע למסוכנותו, מהרקע החברתי בו הוא חי ופועל והאנשים אצלם התארח וחי" (עמ' 4 להחלטתו).

3.העורר טוען כי למרות קביעתו של בית משפט קמא שאינו עושה כן, הרי שבפועל ביסס את מסוכנותו על סמך "סברה ספקולטיבית" (עמ' 2 לערר), לפיה העורר ייבא את הנשק במטרה לפגוע בערבים. העורר דבק בגרסתו כי ייבא את הנשק ארצה במטרה למסרו לצה"ל. בנוסף, העורר מתנגד לקביעת בית המשפט, כי כל עבירת נשק מקימה עילת מסוכנות. לשיטתו, יש להבחין בין עבירות של סחר בנשק, שאכן מצמיחות עילה כזו, לבין החזקה אישית של נשק, שלגביה על בית המשפט לבחון את מטרת ההחזקה. העורר טוען כי טעה בית המשפט בהחלטתו שלא לשחררו חלופת מעצר. לטענתו, טעה בית המשפט עת נתן משקל לחוגו החברתי של העורר בהחלטתו זו.

4.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, באתי למסקנה כי דין הערר להידחות. עבירות על סעיפיו השונים של סעיף 144 לחוק העונשין מקימות חזקת מסוכנות, שלא עלה בידי העורר לסתרה. בטענותיו בדבר אי מסוכנותו, מסתמך העורר על הלכת אבו מוך (ב"ש 625/82

אבו מוך נ' מדינת ישראל פ"ד לז(3), 668), שקבעה מדרג לחומרת העבירות החזקה בנשק, על פי מטרת ההחזקה. באותה החלטה דירג השופט בך את מטרות ההחזקה בנשק לפי חומרתן:

" אנסה לסווג את העבירות של החזקת נשק שלא כדין לקטיגוריות הבולטות שביניהן ... אלך מהכבד אל הקל מבחינת חומרתן של העבירות:

א.החזקת הנשק לשם ביצוע מעשים, המיועדים לפגוע בביטחון המדינה או בביטחון הציבור.

ב.החזקת הנשק לשם ביצוע עבירה פלילית ספציפית כגון רצח, שוד, התפרצות, תקיפה וכו'.

ג.החזקת הנשק "לעת מצוא" כדי לאפשר פעילות פלילית אפשרית בעתיד.

ד.צבירת נשק על-ידי קבוצה פוליטית, עדתית או אידיאולוגית, במטרה לחזק בדרך זו את כוחה כנגד קבוצות יריבות.

ה.החזקת הנשק לצורך הגנה עצמית או לצורך הגנה על הציבור, המשפחה או ה"חמולה", אליהם הנאשם משתייך.

ו.החזקת כלי הנשק לצורך ספורט, ציד או שעשוע.

ז.החזקת כלי נשק על-ידי הנאשם בתור מזכרת או כאספן של כלים כאלה.

ח.החזקת כלי הנשק, שפג תוקף רישיונו, והנאשם נמנע מלחדש את הרישיון בעתו.

אמנם, לא ניתן לקבוע מסמרות בנדון, אך נראה לי, כי אפשר לקבוע בתור קו מנחה, שהעבירות המבוצעות בנסיבות המנויות בסוגים א-ד לעיל מגיעות בחומרתן לדרגה, שיש בה כדי להצדיק, במקרים המתאימים, מתן צו מעצר עד תום ההליכים. מאידך גיסא, לא הייתי רואה, בדרך כלל, מקום למתן צו כזה במקרים המנויים בסוגים ה-ח דלעיל" ( שם , בע' 671-672).

אכן, בשלבו המוקדם של ההליך, בו אנו נמצאים, קשה לקבוע בוודאות מה הייתה המטרה שלשמה החזיק העורר בנשק ובתחמושת שייבא ארצה. במצב זה, יפעל בית המשפט על פי ההיגיון הבריא, כשלעניין זה, לא נדרש שכנוע מעבר לספק, ודי במסקנה סבירה העשויה להילמד מנסיבות המקרה (ראו בש"פ 9126/04 חוסייני נ' מדינת ישראל, מיום 17.10.04, פיסקה 8, מפי השופט עדיאל) .

בענייננו, טענת העורר באשר למטרת ההחזקה באמצעי הלחימה, שייבא ארצה, נופלת לגדר קטגוריה ה' – החזקת נשק לצורך הגנת הציבור. המשיבה טוענת, לעומתו, כי ההחזקה משתייכת לסוגים א' או ד'. מבין שתי הגישות, יש לבחון איזו היא הסבירה יותר. על פי מבחן ההיגיון הבריא, גרסתו של העורר נשמעת סבירה פחות. לו הייתה כוונתו להעביר את אמצעי הלחימה לצה"ל, ספק אם היה טורח לבנות קופסה בעלת דפנות כפולות לצורך אחסונם. אפילו תתקבל טענת העורר כי הדפנות הכפולות נועדו להסתיר את הנשק מעיניהן הבולשות של שלטונות ארה"ב, עדיין אין בכך כדי להסביר מדוע לא הצהיר על כך העורר במכס. זאת ועוד. בחקירתו מיום 8.6.06 נשאל העורר, מה היה עושה אילו מיאן צה"ל לקבל את הנשק ממנו, והשיב כי "היה מוצא מישהו שיעשה בנשק שימוש צודק במלחמה נגד הערבים". טענתו בהודעה מאוחרת יותר כי לא אמר כן, מקומה להתברר במסגרת ההליך העיקרי. משכך, עולה כי מסוכנותו של העורר רבה היא.

לעניין חלופת המעצר, מקובלת עלי טענת המשיבה כי לא ניתן במקרה זה להשיג את מטרות המעצר בדרך שפגיעתה בחירותו של העורר תהא פחותה. זאת, לאור מסוכנותו הגבוהה של העורר, המתעצמת על רקע המניע האידיאולוגי שביסוד העבירות המיוחסות לו, ולאור המצב הביטחוני הרגיש. מטעם זה לא ראיתי גם אני להורות על הגשת תסקיר מעצר.

הערר נדחה.