בש"פ 5813/99 יוסף אבו גאנם נ. מדינת ישראל

העוררים הואשמו בכתב-אישום אחד שהוגש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בביצוע עבירה של חבלה בכוונה מחמירה. לפי הנטען בכתב-האישום, הגיעו העוררים, ביחד עם שבעה אחרים שחלקם היו רעולי פנים, לביתו של בן-משפחתם, סלמן אבו-גאנם, אשר כחודש לפני-כן דקר את אביהם ובאותו יום אף תקף את אחותם, והיכוהו מכות קשות בעזרת צינורות ברזל. כן נטען, כי העוררים ושותפיהם אף היכו את אביו של סלמן ואת שלושת אחיו (להלן: המתלוננים), בעת שאלו ניסו לגונן על סלמן.

כתוצאה מן המכות נגרמו לסלמן חבלות קשות בראשו ובפניו והוא אושפז כשהוא מחוסר הכרה בבית-החולים. המתלוננים, שהם בני משפחת העוררים, זיהו את העוררים כתוקפיהם, ואולם לא הצליחו לזהות את שותפיהם של העוררים.

בחקירתם במשטרה הכחישו העוררים, המעסיקים פועלים מן השטחים במסגרת עבודתם, כי השתתפו בתקיפתו של סלמן, וטענו כי אין להם כל טינה כלפיו, על-אף שזה תקף את אביהם ואת אחותם. עוד סיפרו העוררים בחקירתם כי שידלו את האב ואת האחות להימנע מהגשת תלונה במשטרה כנגד סלמן.

לבקשת המדינה נעצרו העוררים עד תום ההליכים.

מכאן הערר שבפניי, שבגידרו טען בא-כוח העוררים, כי העוררים הפריכו את חזקת המסוכנות העולה מן המעשים המיוחסים להם, שכן הם חסרי עבר פלילי ומשום שלא הם היו מיוזמי התקיפה ולא הם גייסו את יתר התוקפים.

בטענת העוררים אין כל ממש. שכן, מחומר הראיות עולה כי חלקם של העוררים בתקיפה היה דומיננטי, והם אף אלו שהיכו את בני משפחתו של סלמן. זאת ועוד, נראה כי הרקע לתקיפה מקורו בסכסוך שבין העוררים לבין סלמן, וכי לעוררים אפשרות, כאמור, לגייס לעזרתם תוקפים נוספים. בנסיבות אלו, קיים חשש כי שחרורם של העוררים יסכן את שלום הציבור.

הערר נדחה.