בש"פ 5815/11 מדינת ישראל נ. פלוני

1.

המשיב עומד לדין בפני בית המשפט המחוזי בירושלים באשמת ביצוען של מספר עבירות – חבלה חמורה בכוונה מחמירה, התפרעות והיזק בזדון. נטען, כי באחד מימיו של חודש יוני 2011, בשעת ערב, נכנס רכב שליחויות לשכונת עיסאוויה בירושלים. נהגו היהודי של הרכב (להלן:"המתלונן"), נאלץ לעצור בשלב כלשהו עקב עומס התנועה בכביש, וצעירים שהבחינו בו החלו קוראים לעברו "יהודי" ו"מסתערב". בעקבות כך נקבצו צעירים נוספים שביקשו לעשות שפטים במתלונן. הם החלו לידות אבנים לעבר הרכב, שברו את שמשותיו, ותקפו את המתלונן באמצעות מקלות וברזלים. לבסוף, חולץ המתלונן על ידי שניים מתושבי המקום, אשר העבירו אותו לידי המשטרה.

2.

עם הגשתו של כתב-האישום עתרה המשיבה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים, ונימקה זאת בכך שהיה מעורב באלימות קשה שמקורה במניע לאומני. בית-המשפט קמא מצא כי בידי המדינה ראיות לכאורה להוכחתו של האישום, אולם סבר כי נוכח גילו הצעיר של המשיב ועברו הנקי, ניתן להסתפק בשלב זה במעצר בית בדירת הוריו. בית-המשפט הוסיף והורה על הגשתו של תסקיר מעצר, ודחה את הדיון ליום 28.8.2011. המדינה סבורה כי החלטה זו שגויה, ומכאן הערר שבפני.

3.

בפתח הדיון אזכיר את הוראתו של סעיף 10א לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971, לאמור, "לא יוחלט על מעצרו של קטין אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך שפגיעתה בחירותו פחותה, והמעצר יהיה לפרק הזמן הקצר ביותר הנדרש לשם השגת המטרה כאמור. בקבלת החלטה על מעצרו של קטין, יובא בחשבון גילו והשפעת המעצר על שלומו הגופני והנפשי ועל התפתחותו".

כאמור, על פי ממצאו של בית-המשפט המחוזי, בידי המדינה ראיות להוכחתו של כתב האישום, המתבססות על גרסתו של קטין אחר לפיה ידה המשיב אבן שפגעה במשאית כלשהי ולא ברכבו של המתלונן. גם אם גרסה זו נכונה, מותר להניח בשלב זה של ההליכים כי כוונת המשיב היתה לפגוע ברכבו של המתלונן ולא אחר. על כן, גם אם חלקו בפרשה קטן מזה של הפורעים האחרים, שוב אין מנוס מן המסקנה כי מ דובר במי שנטל, ממניע לאומני, חלק באירוע אלים ביותר שעלול היה להסתיים בתוצאה קשה פי כמה לולא נזעקו תושבים אחרים לסייע למתלונן ולהבריחו מן הזירה.

עובדות אלו יש בהן ללמד על הסכנה הרבה הנשקפת מן המשיב, ולפיכך נכון היה לדחות את ההכרעה בשאלת מעצרו או שחרורו עד לאחר שבית המשפט ישתכנע כי יש בחלופה המוצעת כדי לתת מענה לסכנה זו. בית המשפט המחוזי סבר כי יש להקדים ולהורות על שחרור המשיב, ולכך אין בידי להסכים, שהרי עובדה היא שמי שאמורים עתה לפקח על תנועות המשיב, לא הצליחו לעשות זאת לפחות ביום האירוע.

לפיכך, אני מחליט לקבל את הערר, ומעצרו של המשיב מוארך עד ליום כ"ב באב התשע"א (22.08.2011). עד לאותו מועד יגיש שירות המבחן תסקיר מעצר בו יבחן את אפשרות שחרורו של המשיב והתאמתם של ההורים לפקח עליו, ובעקבות כך מתבקש בית המשפט לשוב ולהכריע בשאלה אם המעצר הוא תרופתו היחידה של המשיב, ואם יכולים הוריו לעמוד בחובת הפיקוח שנטלו על עצמם.