בש"פ 5818/06 בלאל דעאיף נ. מדינת ישראל

1.זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד סגן הנשיא טימור ) מיום 3.7.2006, בב"ש 20781/06, שבה הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

2.כתב האישום מייחס לעורר ולאדם נוסף (להלן –

אחמד ) עבירות של קשירת קשר לפשע, שוד בנסיבות מחמירות, החזקת סכין והפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, עבירות לפי סעיפים 499(א)(1), 402(ב), 186(א) ו-275 (בהתאמה) לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

העובדות, על פי כתב האישום, הן כלהלן: ביום 4.5.2006, לאחר תכנון מוקדם לבצע שוד, נכנסו העורר ואחמד בריצה לתוך חנות, פניהם מכוסות במטפחות, ובידו של העורר – סכין. העורר הפיל ארצה את עובד החנות שעמד מאחורי הדלפק (להלן – המתלונן ), אחז בראשו בעודו מנופף בסכין, ודרש ממנו לפתוח במהירות את הקופה ולתת לו את כל הכסף. המתלונן פתח את הקופה והעורר לקח מהקופה סכום של כ-1,000 ₪. אחמד ניגש לדלפק, לקח מכשיר טלפון נייד של לקוחה בחנות (להלן – המתלוננת ), אשר היה מונח עליו, ומנע מאותה לקוחה לצאת מהחנות. המתלוננת צעקה, בעל החנות הגיע לחנות, והעורר כיוון את סכינו כלפיו והודיעו כי מדובר בשוד. העורר ואחמד נמלטו בריצה מהחנות, בעוד בעל החנות והמתלונן רודפים אחריהם, עד שאיבדו קשר עין עמם. בסמוך לאחר מכן, הבחינו שני שוטרים בעורר ובאחמד כשהם רצים. השוטרים רצו אחריהם ודרשו מהם לעצור, אך השניים המשיכו בריצה, תוך שהם מתפצלים לשני כיוונים שונים. לבסוף השיגו השוטרים את השניים ועצרו אותם. מכשיר הטלפון של המתלוננת נתפס אצל אחמד והוחזר לה.

3.בד בבד עם הגשת כתב האישום נגד העורר ואחמד, הגישה המשיבה בקשה למעצרם עד תום ההליכים. בית המשפט שדן בבקשה סקר את עיקרי הראיות: העורר ואחמד נעצרו לאחר שנמלטו מהשוטרים; אחמד הסביר את הימצאות מכשיר הטלפון אצלו בכך שנטל אותו בטעות; העורר הסביר את הימלטותו בכך שהחזיק מנת חשיש; שניהם כפרו בביצוע העבירות, ואחמד אף טען כי אינו מכיר את העורר, אם כי הסתבר שהשניים קרובי משפחה; הודעות המתלונן, המתלוננת ובעל החנות פירטו את מהלך השוד; המתלוננת ציינה כי אחד החשודים לקח את מכשיר הטלפון שלה; בחנות פעלו בזמן השוד מצלמות שתיעדו את מהלך השוד, ובצילומים נראים שני השודדים כשפניהם מוסתרות במטפחות, ובגדיהם זהים לאלו שלבשו העורר ואחמד במעצרם; לעורר הרשעות קודמות בגין עבירות של אחזקת סם מסוכן, עבירות רכוש ועבירות אלימות, ואף תלוי נגדו מאסר על תנאי; לאחמד אין הרשעות קודמות.

בהתחשב במכלול הראיות, ותוך התייחסות לתסקיר המעצר שהוגש בפניו (שהמליץ על שחרורו של העורר), הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. לעומת זאת, בעניינו של אחמד, אימץ בית המשפט את המלצת שירות המבחן, ושחררו למעצר בית בתנאים מגבילים.

4.העורר טוען כי שגה בית משפט קמא עת קבע כי מתקיימות ראיות לכאורה נגדו. הוא טוען כי קיימות בחומר הראיות תהיות וסתירות; כי העובדה שאחמד שיקר עת אמר שאינו מכיר את העורר, אין בה כדי להוות ראייה נגד העורר, וזאת אף אם יש ראיות לכאורה נגד אחמד; כי ניתן משקל יתר למזכר של שוטר, שתיעד את לבושו של העורר במעצר, מה גם שהשוטר עצמו אמר כי היה בחור נוסף שלבש פרטי לבוש דומים, והדבר לא נבדק; וכי יש לו הסבר לסכום כסף של 780 ₪ שנתפס אצלו, אשר ממילא אינו תואם את הסכום שנטען כי נגנב מהקופה, מה גם שהמשטרה לא עשתה כדי לבדוק את מהימנות הסבר זה. העורר טוען, כי אף אם יש ראיות לכאורה לאישום המיוחס לו, הרי שהן בעלות עוצמה נמוכה, המצדיקה שחרור לחלופת מעצר. כן מציין העורר, כי שירות המבחן המליץ לשחררו, וצריך היה לאמץ המלצה זו, משום שיש בחלופה המוצעת – מעצר בבית משפחתו, הנמצא "במרחק של 400 ק"מ" – כדי להסיר את מסוכנותו (ככל שישנה). ב"כ העורר הגיש פסיקה, ולפיה שוחררו נאשמים שביצעו עבירות באמצעות סכינים ואף באקדח.

ב"כ המשיבה, לעומתו, טוען כי ממצלמות האבטחה אפשר ללמוד על לבוש השניים, וכן שהעורר הוא שהחזיק בסכין. לטענתו, העובדה שהכסף נתפס אצל העורר, ומכשיר הטלפון נמצא אצל אחמד, מתאימה לנצפה במצלמות, לפיהן הבחור עם הסכין הוא שלקח את הכסף, בעוד השני נטל את מכשיר הטלפון. ב"כ המשיבה מוסיף, שהסברו של העורר לכסף שנתפס אצלו – כי קיבלו באותו יום ממעסיקו – לא היה בו די, באשר כל שאמר למשטרה הוא שהמעסיק שמו יוסי, שהוא קבלן, ושהוא יוצר עם העורר קשר דרך אחיו. ולבסוף, טוען ב"כ המשיבה, כי לעורר "עבר פלילי לא פשוט, שכולל ריצוי מאסר", וכי גם מעשיו באירוע הנוכחי מצביעים על מסוכנות.

5.דין הערר להידחות.

הראיות למעשים המיוחסים לעורר עולות כדי "ראיות לכאורה". יש סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט יוביל לביסוס אשמתו של העורר מעבר לספק סביר (בש"פ 8087/95

זאדה נ' מדינת ישראל ,

פ"ד נ(2) 133, בעמ' 147). ראשית, שני השודדים שנצפו במצלמות האבטחה זהים בתיאורם לעורר ולאחמד, וזאת, הן בבגדים, הן בנעליים והן בראשו הקרח של העורר (ראו מזכר מאת רס"ר מקסים קולסניקוב, מיום 5.5.2006). שנית, השניים נתפסו בסמוך למקום האירוע, זמן לא רב לאחריו (בדיון לפניי דיבר ב"כ המשיבה על "משהו כמו 40 דקות", אך יצוין, כי מהדיון בבקשת הארכת מעצרם של החשודים עולה כי מדובר בלא יותר מאשר כרבע שעה; ראו שם, ודברי ב"כ העורר עצמו בסכמו את הדברים). שלישית, הימלטותו של העורר יחד עם אחמד, הקשור לאירוע באופן ודאי בשל החזקתו במכשיר הטלפון שנשדד מהמתלוננת. אציין, כי נדבך נוסף במסכת הראיות הלכאוריות מצוי במזכר משטרתי מאת רס"מ בני לירון, מיום 5.5.2006. לפי מזכר זה, בעת המרדף אחר העורר ואחמד, נצפו השניים כשהם מטמינים דבר מה במקום שבו מאוחר יותר נתפסו סכין ומטפחת אדומה, שני חפצים שבהם היה מצויד השודד שנטל את הכסף מהקופה, כפי שניתן לראות בסרטי מצלמות האבטחה. העובדה שאחמד שיקר באומרו כי אינו מכיר את העורר, בן משפחתו, לא בה טמון עיקר הראיות הלכאוריות נגד העורר, אך גם היא מוסיפה לעוצמתן, וכך גם העובדה שהעורר נמלט מהשוטרים.

הסתירה שמוצא ב"כ העורר בין סכום הכסף הנטען כגנוב (תחילה דובר על 1,500 ₪, ואחר כך על 1,000 ₪) לבין הסכום שנתפס אצל העורר (780 ₪), כמו גם טענותיו בדבר מחדלי משטרה (כי לא בדקו את גרסת העורר בדבר הימצאות הכסף שנתפסו אצלו וכי לא עשו די כאשר זיהו את העורר לפי התאמת הבגדים), אין בהן כרסום של ממש במארג האיתן של הראיות הלכאוריות שאת עיקריהן ציינתי לעיל.

6.גם אין בידי לקבל את טענות ב"כ העורר בעניין חלופת המעצר שהומלצה על ידי שירות המבחן ונדחתה על ידי בית המשפט. אין זו הפעם הראשונה שהעורר מסתבך בעבירות של רכוש ואלימות, והוא אף ריצה מאסר בשל כך, וגם מאסר על תנאי תלוי ועומד נגדו. כמו כן, די לצפות בסרט הקצר של מצלמת האבטחה שמעל הקופה, אשר תיעדה את השוד, כדי לחוש את מידת מסוכנותו של העורר, כי רבה היא. בנסיבות אלו, אין אני מוצא כי שגה בית משפט קמא בדחותו את המלצת שירות המבחן, ובהוראתו כי העורר ייעצר עד תום ההליכים נגדו.

7. הערר נדחה.