בש"פ 582/03 עלי חנינה נ. מדינת ישראל

לבית המשפט השלום בנצרת הוגש כתב אישום בו נטען כי העוררים חטאו בעבירות של סחר בסם מסוכן מסוג הירואין. על פי הנטען, מכר עורר 1, עלי חנינא, בשתי הזדמנויות, לסוכן משטרתי סם מסוכן. לעורר 2, חביב הווארי, יוחסה עבירה אחת מסוג זה.

בית משפט השלום הורה על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים, ומשהם כפרו בעובדות שיוחסו להם, נקבע המשך הדיון לתחילת חודש דצמבר 2002, לצורך שמיעתן של ראיות המשיבה. אולם למועד זה לא התייצבו עדי התביעה, וגם עורר 1 לא הובא ממקום מעצרו, ומחדל זה חזר על עצמו פעם נוספת. במצב זה לא נותרה בידי בית המשפט ברירה אחרת, והוא חייב את בא-כוח המשיבה לוודא, באופן אישי, את התייצבותם של עדיו.

אך התברר כי בהחלטה זו לא היה די, הואיל ועדי המשיבה נמנעו מלהתייצב בבית המשפט גם במועד הנדחה. בא כוח המשיבה אשר התבקש להסביר מחדל זה, טען כי אפשר ואי-הופעתם של העדים נובעת מכך שטרם הוצאה תעודת חיסיון על ראיות, והוא הוסיף והביע את דעתו, לאמור "אם זו הסיבה אז יש בה כדי להיות נימוק מוצדק". זהו הסבר תמוה בלשון המעטה, ובנסיבות אחרות לא הייתי מהסס לראות בו עילה אשר תצדיק את שחרורם של העוררים. אולם יש לזכור, כי גם אם חטאו עדי המשיבה במחדל חמור, וגם אם הנימוק שהיה בפיו של בא כוח המשיבה הוא מן הסוג שמוטב היה שלא נשמע, ניצב מנגד אינטרס הציבור, אשר עלול להיפגע אם מי שנחשדים בסחר בסם מסוכן ישולחו לחופשי לפני סיום משפטם. מסקנה זו מתחייבת במיוחד לנוכח עברם הפלילי המכביד של העוררים שבפני, הכולל הרשעות גם בעבירות מתחום הסמים המסוכנים.

עובדה אחרונה זו, מסוכנתם המוכחת של העוררים, מצדיקה את המשך מעצרם, ולא נותר אלא לקוות שבית משפט השלום בנצרת יעשה מאמץ כדי לסיים את ההליכים במהלך חודש פברואר 2002.

הערר נדחה.