בש"פ 5822/06 שהאב עטור נ. מדינת ישראל

1.זהו ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט שפירא ), מיום 26.6.2006, בגדרה הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו בת"פ 5116/06.

2.ביום 30.5.2006 הוגש נגד העורר כתב-אישום המייחס לו עבירות של הצתה, נהיגה בזמן פסילה ללא רשיון נהיגה וביטוח, השמדת ראיה, שיבוש מהלכי משפט ואי-ציות לתמרורים (האישום הראשון), נהיגה בזמן פסילה ללא רשיון נהיגה וביטוח, התחזות כאדם אחר ושיבוש מהלכי משפט (האישום השני). על-פי האישום הראשון, ביום 12.4.2005, בגזר-הדין בתיק 4732/05 בבית-משפט השלום לתעבורה בעכו (להלן – בית-המשפט לתעבורה ), נפסל העורר מלקבל ולהחזיק רישיון נהיגה למשך שנתיים. בתאריך 12.5.2006, בשעת לילה, נהג העורר במשאית ללא רישיון נהיגה תקף וללא פוליסת ביטוח תקפה, ומשהגיע לצומת כרמיאל לא ציית לרמזור אדום והמשיך בנסיעתו. באותה העת, הבחין העורר במצלמה שהוצבה מעל הרמזור (להלן – המצלמה ). ביום 14.5.2006 לפנות בוקר, על רקע חשדו כי צולם במצלמה בזמן שנסע על אף הרמזור האדום, הצית העורר את המצלמה בכך שהניח צמיג ליד העמוד עליו הוצבה המצלמה והעלה אותו במזיד באש, בכוונה למנוע את השימוש בתמונות שצולמו במצלמה לראיה נגדו וכן בכוונה למנוע הליך שיפוטי. כתוצאה מן ההצתה נגרם נזק טוטאלי למצלמה ולעמוד עליו הוצבה. על-פי האישום השני, ביום 21.5.2006 נהג העורר במשאית, ללא רישיון נהיגה תקף וללא פוליסת ביטוח תקפה. העורר עוכב לבירור על-ידי שוטרים והציג עצמו בכזב כאחיו, בכוונה להונות ולמנוע או להכשיל הליך משפטי.

3.בהחלטתו לעצור את העורר עד תום ההליכים, ציין בית-המשפט המחוזי כי אין למעשה מחלוקת בין הצדדים על העובדות המפורטות באישומים, כמו גם על תשתית הראיות לכאורה המגבה אותן, וכי המחלוקת ביניהם ממוקדת אך בשאלת התוקף של עונש הפסילה שנגזר בעבר על העורר. בית-המשפט הביע דעתו כי צודקת המאשימה בטענתה שהעורר לא הפקיד את רישיונו לאחר שנפסל, ולפיכך עונש הפסילה לא חלף ונשאר בתוקפו גם במועדים שבהם בוצעו העבירות נשוא כתב-האישום. בית-המשפט הוסיף כי עניין זה יבורר בתיק העיקרי, בהזכירו כי בשלב זה אין בית-המשפט קובע "ממצאים מרשיעים או מזכים". בית-המשפט הבהיר כי לעניין המסוכנות שנלמדת מהתנהגותו של העורר, אין זה משנה אם היה נתון במצב בו רישיון הנהיגה שלו נפסל אם לאו. זאת, משום שגם אם פעל מתוך טעות בעובדה, בהניחו שהוא פסול מלנהוג ברכב מנועי, גם אז יש לראות בהתנהגותו סיכון, מאחר שהיא ממחישה "שעצם המחשבה כי הוא נוהג בפסילה גרמה לו לפעול להשמדת הראיות, דהיינו הצתת המצלמה". לפיכך, קבע בית-המשפט כי קמה עילה למעצרו של העורר עד תום ההליכים, מחמת מסוכנותו לציבור הרחב. לנוכח מסוכנות זו, שלל בית-המשפט כל אפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר, בציינו כי העורר הנו אדם שלא ניתן ליתן בו אמון כי יכבד את בית-המשפט והחלטותיו, שאותן הוא מפר, ובהוסיפו כי "על אדם מסוג זה" לא ניתן להטיל תנאים של חלופת מעצר, "בהיותו משבש של מהלכי משפט ומשמיד ראיות". בית-המשפט הוסיף כי שקל אם יש להורות על הגשת תסקיר מעצר, לצורך בחינת מסוכנותו של העורר, אך לאור עברו הפלילי של העורר ונתוניו האישיים, לא מצא מקום לכך.

4.בערר שלפניי אין העורר חולק על קיומן של ראיות לכאורה, אך טוען כי נסיבות המקרה אינן מקימות עילת מעצר. כל כך, משום שלביצוע העבירה העיקרית – ההצתה – לא קדם תכנון מוקדם והיא נעברה לכאורה בהיות העורר בגילופין ומתוך טעות רגעית שבשיקול דעת, כך שהסיכון להישנותה הוא אפסי. העורר מציין כי הוא נשוי ואב לתינוקת, הוא עובד בחברה שבבעלותו, ועברו הפלילי מתמצה בהרשעה אחת בלבד. לטענתו, היה ראוי להורות על הכנת תסקיר מעצר בעניינו ולשחררו לחלופת מעצר. העורר מדגיש, כי בניגוד לקביעת בית-משפט קמא, הוא לא הפר החלטות של בית-המשפט. לטענתו, רישיונו לא נפסל לתקופה של שנתיים (כפי שצוין בכתב-האישום) אלא לתקופה של חודש ימים בלבד. הוא מוסיף, כי לגבי פסילה זו הגיש בקשה לבית-המשפט לתעבורה לחישוב תקופת הפסילה, משום שרישיונו הופקד בעקבות עונש פסילה שנגזר עליו בתיק אחר (תיק 7818/04 בבית-המשפט לתעבורה), אשר בוטל בסופו של דבר.

ביום 18.7.2006, לאחר שמיעת הצדדים, קבעתי כי בטרם מתן ההחלטה בערר זה, יש לברר את השאלה אם הפקיד העורר את רישיון הנהיגה שלו לאחר מתן גזרי-הדין שבגדרם נפסל מלהחזיק רישיון נהיגה. הנתון המשותף העולה מהודעת העורר ומתגובת המשיבה הוא, כי ביום 13.3.2005 הפקיד העורר את רישיונו בבית-המשפט לתעבורה במסגרת תיק 7818/04, בגדרו נפסל בפועל רישיון הנהיגה שלו לשלושה חודשים. מתגובתה המפורטת של המשיבה ומהמסמכים שצורפו אליה, עולה התמונה הבאה: בנובמבר 2004, במסגרת תיק 7818/04 בבית-המשפט לתעבורה, נגזר-דינו של העורר שלא בפניו ורישיונו נפסל לתקופה של שלושה חודשים בפועל. ביום 20.2.2005 הגיש העורר בקשה לביטול גזר-הדין, וביום 13.3.2005, בטרם ניתנה החלטה בבקשתו, הפקיד רישיונו בבית-המשפט. ביום 4.5.2005 בוטל גזר-הדין ובמקומו הוטל על העורר קנס בלבד. באפריל 2005, במסגרת תיק 4732/05 בבית-המשפט לתעבורה, נגזר דינו של העורר והוא נדון לפסילת רישיונו בפועל לתקופה של חודש ימים. ביום 24.4.2006, הגיש העורר לבית-המשפט לתעבורה בקשה לחישוב תקופת הפסילה, במסגרתה ביקש כי התקופה בה הופקד רישיונו בתיק 7818/04 תובא בחשבון לעניין תיק 4732/05. בבקשה זו טרם ניתנה החלטה. בתגובתה, שבה חזרה על טענתה כי בתיק 4732/05 לא הפקיד העורר את רישיונו מעולם, תוך הפנייה לסעיף 42 לפקודת התעבורה (נוסח חדש), תשכ"א-1961, הרחיבה המשיבה לעניין זה, בהפנותה לנוהל של הנהלת בתי-המשפט בנושא: "טיפול בנהגים שנפסלו מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה עקב עבירת תנועה". בהסתמכה על נוהל זה, טענה כי בתקופה הרלבנטית לכתב-האישום העורר היה פסול מלהחזיק ברישיון נהיגה. לעורר לא היתה הזדמנות להתייחס לאמור בתגובת המשיבה ובעיקר לנוהל אליו הפנתה.

לאור המתואר לעיל, נראה כי שאלת תוקפו של עונש הפסילה (היחיד) שנגזר בעבר על העורר, רחוקה בשלב זה מלהיות ברורה. בערר שלפניי, אין בכוונתי להמשיך ולערוך בירור זה עד תום, והוא יתברר מן הסתם בהליך העיקרי.

לאור האמור, ולנוכח נסיבותיו האישיות של העורר ועברו הפלילי הלא משמעותי (רשומה לחובתו הרשעה אחת בתגרה במקום ציבורי), סברתי כי מקום יש להורות על הגשת תסקיר מעצר בעניינו לצורך שקילת שחרורו לחלופת מעצר.

5.שירות המבחן יגיש לבית-המשפט המחוזי בחיפה תסקיר מעצר, בגדרו תיבחן מידת מסוכנותו של העורר והאפשרות לשחררו לחלופת מעצר. התסקיר יוגש בתוך 15 ימי עבודה מעת המצאת החלטה זו. לאחר הגשת התסקיר יערוך בית-המשפט המחוזי דיון משלים, וייתן החלטתו בשאלה אם ניתן לשחרר את העורר לחלופת מעצר כזו או אחרת.

המזכירות תמציא החלטה זו גם לשירות המבחן.