בש"פ 5849/00 שדיד שאבי נ. מדינת ישראל

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוע של נסיון לחטיפה, שימוש ברכב ללא רשות ושהיה בלתי חוקית בישראל. על-פי האמור בכתב האישום ביום 27.12.98 בשעות הצהריים נסע המתלונן במשאיתו בשביל כורכר בסמוך לחדרה. המתלונן עצר וירד מן המשאית. באותה עת התקרבו העורר ושלושה אחרים אל המתלונן כשהם נוסעים ברכב גנוב. הם עצרו את הרכב במקביל למשאית ויצאו ממנו, כשבידי שניים מהם אקדחים. הארבעה התקרבו לכיוונו של המתלונן ובאיומי אקדח דרשו ממנו להיכנס אל הרכב. המתלונן ניסה להימלט מהמקום אך העורר והאחרים תפסו בו בכוח והכניסו אותו לתא המטען של הרכב. המתלונן נאבק עמם ומנע מהם לסגור עליו את תא המטען. באותה עת התקרב רכב אחר למקום, ומשהבחינו בו העורר והאחרים הם נמלטו ברכבם מהמקום. המתלונן הצליח להימלט מן הרכב, אשר נמצא נטוש יום לאחר מכן בכפר ג'ת.

העורר נעצר רק ביום 16.7.00, ועוד באותו יום זוהה על-ידי המתלונן במסדר זיהוי חי. ביום 23.7.00 הוגש נגד העורר כתב האישום ועמו בקשה למעצרו עד תום ההליכים. בבקשה נאמר, בין היתר, כי לאחר המעשה נשוא האישום נמלט העורר אל שטחי יהודה ושומרון וכי הוא היה בגדר דרוש לחקירה כבר מ6.7.98- בגין מעשי שוד אחרים. עוד נאמר בבקשה כי לעורר עבר פלילי בגין עבירות של התפרצות, גניבה, כניסה שלא כחוק לישראל והחזקת נכס החשוד כגנוב; וכי תלויים ועומדים נגדו שני מאסרים על תנאי בני הפעלה. בית המשפט המחוזי (השופטת ש' שטמר) נעתר לבקשה. בהחלטתו קבע בית המשפט כי הראיה היחידה המסבכת את העורר בביצוע העבירות היא זיהויו על-ידי המתלונן במסדר זיהוי חי, אך יש בה די כדי להוות ראיה לכאורה לאשמתו של העורר; זאת על אף שראיה זו "נחלשת" לאור קיומן של סתירות בין הודעותיו של העורר במשטרה לבין הודעותיה של הנהגת שעברה במקום ואף שחלק מן הפרטים שמסר המתלונן בהודעתו ביחס למראהו של העורר אינם תואמים את מראהו. בהתקיים ראיות לכאורה קבעה השופטת כי קמה נגד העורר עילת מעצר בשל החשש מפני הימלטותו מן הדין; זאת משום שהעורר הוא תושב שטחים אשר נתפס בארץ כששהה בה באופן בלתי חוקי. עוד קבעה השופטת כי נגד העורר קמה עילת מעצר בגין מסוכנותו, הנלמדת מן המעשים האלימים המיוחסים לו. השופטת קבעה כי בנסיבות העניין לא ניתן להסתפק בחלופה למעצר ולפיכך הורתה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים.

על החלטה זו הוגש הערר שבפניי.

טענותיו של עו"ד כהן, סניגורו של העורר, התמקדו בשאלת קיומן של ראיות לכאורה. לטענת הסניגור, שגה בית המשפט קמא משקבע כי על אף שיש חולשה בזיהוי של העורר קיימות נגדו ראיות לכאורה. הסניגור הצביע על כך כי בהודעתו במשטרה אמר המתלונן כי נהג הרכב היה היחיד מבין הארבעה שפניו היו גלויים וכי היתה לו קרחת של כ8- ס"מ בקידמת ראשו. כעבור שנה ושמונה חודשים נעצר העורר וזוהה על ידי המתלונן כנהג הרכב; אלא, שאין לעורר קרחת. הסניגור הצביע אף על הסתירות הקיימות בין הפרטים שמסר המתלונן בהודעותיו לבין פרטים שמסרה נהגת הרכב שהיתה עדה לאירוע; כן הצביע על כך שהמתלונן מסר סימנים מזהים ביחס לרכב שבו נסעו ארבעת תוקפיו אך זיהה רכב מחוסר סימנים. בנסיבות אלה טען הסניגור, אין בידי התביעה די ראיות לכאורה למעצרו של העורר.

באת-כוח המדינה לא כפרה בכך שהראיה היחידה הקושרת את העורר לאירוע היא זיהויו במסדר זיהוי חי על-ידי המתלונן. היא הצביעה על כך, כי במסדר זיהוי שנערך למתלונן, ואשר ממנו נעדרה תמונתו של העורר, לא הצביע המתלונן על אף אחד מן המצולמים כמי שתקף אותו. לעומת זאת, בעת שנתבקש המתלונן להצביע על מי שתקף אותו במסדר זיהוי חי, זיהה העורר בוודאות רבה את העורר ואף חזר ועמד בתוקף על הזיהוי בעת עימות שנערך בינו לבין העורר. בנסיבות אלה טענה באת-כוח המדינה, יש בזיהוי הוודאי שזיהה המתלונן את העורר די כדי להוות ראיה לכאורה לאשמתו. באת-כוח המדינה הוסיפה וטענה, כי מעשיו של העורר מקימים נגדו עילת מעצר, וכי עברו הפלילי של העורר, והעובדה כי תלויים ועומדים נגדו מאסרים על-תנאי בני הפעלה, אינם מאפשרים להסתפק בעניינו בחלופה למעצר.

שקלתי את טענות הצדדים והגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

עיון בתמליל העימות שנערך בין המתלונן לבין העורר מגלה את נחישותו הרבה של המתלונן באשר לזיהויו של העורר כמי שתקף אותו. כך, בין היתר, אומר המתלונן לחוקר: "אני מזהה אותו בוודאות...בפנים...בעיניים שלו...". בהמשך פנה המתלונן אל העורר ואמר לו: "ברגע שאני ראיתי אותך במסדר זיהוי ברגע הראשון ראיתי שזה אתה... איזה אינטרס יש לי להגיד שזה אתה? ולמה לא אמרתי מישהו אחר? אמרתי שזה אתה כי זה אתה, אני ראיתי אותך, ברגע שאני ראיתי אותך, זה כמו שקרה לי עכשיו באותו רגע". המתלונן נשאל על-ידי החוקר: "אתה בטוח במאה אחוז שזה הוא?" וענה "באלף אחוז, לא במאה אחוז, באלף אחוז אין לי שום ספק". עוד המשיך המתלונן ואמר לעורר: "היחיד שהיה בלי מסכה זה אתה, יש לי אינטרס להפליל אותך? מה יש לי איתך? מה יש לי עם אנשים ומשטרה? אני שנה וחצי שנה ושבעה חודשים רק את הפנים שלך, ברגע שראיתי אותך, ישר אני הלכתי עליך...". בנסיבות אלה, יש בזיהוי אשר זיהה המתלונן את העורר כדי להוות ראיה לכאורה לאשמתו. אמנם, לא נעלם מעיני כי אין זהות בין התיאור שמסר המתלונן במשטרה לאחר האירוע לבין מראהו של העורר; יש להניח כי בעת הדיון במשפט גופו יתברר משקלה של שונות זו; אך בשלב לכאורי זה ובהתחשב בעוצמת הזיהוי כפי שהיא עולה מתמליל העימות, יש בזיהויו של המתלונן את העורר במסדר הזיהוי כדי להוות ראיה לכאורה לאשמתו.

בהתקיים ראיות לכאורה נגד העורר קמה נגדו עילת מעצר, הן בשל מסוכנותו והן בשל החשש מפני הימלטותו מאימת הדין; כאמור, העורר הוא תושב יהודה ושומרון ותלויים ועומדים נגדו מאסרים על-תנאי בני הפעלה. במצב דברים זה, לא ניתן להסתפק בעניינו של העורר בחלופה למעצר.

אשר על כן, ונוכח כל האמור לעיל, הערר נדחה.