בש"פ 5849/06 ויטלי בורקוש נ. מדינת ישראל

1.ז הו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופט רוזן ) מיום 2.7.2006, בב"ש 92242/06, שבה הורה על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים נגדם.

2.כתב האישום מייחס לעוררים עבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, סחיטה באיומים והדחה בחקירה. כמו כן, מיוחסת לעורר 2 עבירה של החזקת נשק שלא כדין.

העובדות, על פי כתב האישום, הן אלה: ביום 24.6.2006, קבעו ולדימיר סולוביוב (להלן – המתלונן ) והעורר 1 להיפגש, בסמוך לשעה 02:00, לרקע סכסוך שהתגלע ביניהם, שבמסגרתו דרש העורר 1 מהמתלונן סכום של 3,000 ₪, וכן איים בפגיעה בגופו אם הלה לא ישלם. העורר 1 הגיע למפגש מלווה באחיו, העורר 2, ולאחר דין ודברים, תקפו השניים את המתלונן באגרופים, ניסו לחנקו, גררוהו לשיחים ובעטו בפניו ובגבו. אגב מעשים אלה איימו עליו השניים לבל יפנה למשטרה, והעורר 1 הודיעו כי סכום החוב טיפס לסך של 10,000 ₪. כתוצאה מהתקיפה, איבד המתלונן את הכרתו ונגרמו לו חבלות רבות. הוא נזקק לטיפול רפואי ואשפוז. כתב האישום מוסיף, באישום נפרד, כי העורר 2 החזיק (ביום 25.6.2006) אקדח ומחסנית, שלא כדין.

3.בד בבד עם כתב האישום, הגישה המשיבה נגד העוררים בקשה למעצרם עד תום ההליכים. בית המשפט ציין כי חומר החקירה סב סביב הודעותיו של המתלונן, הניצבות מול גרסת העוררים, לפיה הותקפו בסכין על ידי המתלונן והתגוננו מפניו. בית המשפט מצא את מצבו של המתלונן בתכוף לאחר האירוע (מצב המעיד על המכות שספג), כמו גם את מיקום האירוע (בסמוך לביתו של המתלונן) ואת חששו למסור עדות, כעובדות המחזקות דווקא את גרסתו. בית המשפט ציין כי קיימת התאמה בין גרסת המתלונן לבין הודעתו של קצין משטרה, חבר אישי של המתלונן, עמו התייעץ בטרם הגיש את תלונתו, וכי ההבדלים בין הודעותיהם של השניים הם טבעיים. כן ציין, כי גרסת המתלונן מתחזקת גם מהודעת חברתו, יוליה. חיזוק נוסף לגרסת המתלונן מצא בית המשפט בכך שהעורר 1 אישר כי ערך חיפוש על גופו של המתלונן. בית המשפט ציין זאת כראיה לכך שהעוררים הם ששלטו וניהלו את המפגש עם המתלונן. גרסת העוררים, לפיה המתלונן תקפם בסכין, נדחתה על ידי בית המשפט, שהביע תמיהתו על כך שהעוררים לא מצאו לנכון לשמור את הסכין שבאמצעותו לכאורה הותקפו. ולבסוף, לא מצא בית המשפט ממש בהבדלים בין דברים שונים שהמתלונן מסר, ואשר אליהם הפנה הסניגור, וקבע כי אך טבעי שבעימותים שנערכו בין המתלונן לבין כל אחד מהעוררים, דיבר המתלונן באופן "רך" יותר.

משקבע בית המשפט כי קיימות ראיות לכאורה, הוסיף וקבע כי לאור מסוכנותם, המתגלה הן ממעשיהם באירוע והן מעברם הפלילי המכביד, לא ניתן להפיג מסוכנות שכזו בכל חלופת מעצר.

4.העוררים טוענים כי עוצמת הראיות לכאורה נגדם אינה מצדיקה את מעצרם; כי לא קיימות ראיות לכאורה לביצוע עבירה של סחיטה באיומים; כי על פי הראיות, העורר 1 תקף את המתלונן משום שזה החזיק סכין ברשותו; כי אין כל ראייה לכך שהעורר 2 השתתף בעבירה של סחיטה באיומים, וכל מעורבותו הסתכמה בהסעת העורר 1 ובמעורבות בקטטה. סיכומו של דבר, סבורים העוררים כי הראיות לכאורה אינן בעוצמה כזו המצדיקה מעצר עד תום ההליכים.

ב"כ המשיבה טוענת, לעומתם, כי הראיות הן "ברמה גבוהה ביותר". לטענתה, אין בסיס לגרסת העוררים לפיה הותקפו בידי המתלונן בסכין. כן היא טוענת, כי מכלול הראיות מצביע על יחסי הכוחות שבין שני העוררים לבין המתלונן, ועל כך שלא ייתכן כי הם אלו שהתגוננו מפניו. בין היתר, מפנה היא למזכרים, לפיהם כאשר הושארו העוררים והמתלונן לבדם, לאחר עימותים ביניהם, נראה העורר 2 מהנהן בראשו והעורר 1 מקרב את ראשו למתלונן וצוחק בצורה מאיימת ומפחידה (ראו המזכרים מיום 27.6.2006). המשיבה סבורה אפוא כי אין להתערב בהחלטת בית משפט קמא, שהורה על מעצרם של שני העוררים עד תום ההליכים.

5.דין הערר להידחות.

אין די בתמיהות שהעלה ב"כ העוררים כדי לכרסם בעוצמת הראיות באופן של ממש, עד כדי הטיית הכף לעבר בחינת שחרורם של השניים לחלופת מעצר.

6.ב"כ העוררים מעלה תמיהות שונות ביחס לגרסתו של המתלונן: בנוגע לסכום הכסף הגדול שהלווה, לגרסתו, לעורר 1, מבלי שהכיר אותו די הצורך; לכך שהמתלונן לא ניסה לקבל את כספו באמצעות תביעה אזרחית; לכך שאין אזכור להלוואה זו בהודעתו של קצין המשטרה (חברו של המתלונן), ועוד. אין אני מוצא בתהיות אלה חשיבות של ממש. ניתן להעלות הסברים שונים לשאלות סביב אופי התנהלותה של ההתחשבנות בין המתלונן לבין העורר 1, וממילא, אין שאלות אלה מקרינות באופן ישיר על העבירות המיוחסות לעוררים, שלגביהן מצויות ראיות לכאורה.

7.ב"כ העוררים טוען כי אין די ראיות לעבירה של סחיטה באיומים. בין היתר, הוא מפנה להודעות ה- SMS

נטולות האיומים ששלח העורר 1 למתלונן; לכך שהמתלונן הוא שהתקשר לעורר 1 לקביעת המפגש בליל האירוע; ולסתירות שהוא מוצא בין הודעותיו השונות של המתלונן בעניין זה.

בשלב זה, של שאלת המעצר, אינני מוצא צורך להתעמק בטענות אלה של ב"כ העוררים. בית משפט קמא הדגיש אמנם בסוף החלטתו את עבירת הסחיטה באיומים המיוחסת לעוררים כבעלת משקל לשאלת מעצרם, אך לדידי, יש חשיבות יתר, לעניין המעצר, לעבירת האלימות החמורה המיוחסת להם. זו, על רקע הרשעותיהם הקודמות בעבירות קשות של אלימות, ממחישה את מסוכנותם של העוררים, כי רבה היא.

8.ב"כ העוררים מעלה טענות שונות, המאמתות, לשיטתו, את גרסת העוררים לפיה המתלונן הוא שתקף את העורר 1 בסכין, והלה, יחד עם אחיו, העורר 2, התגוננו מפניו. אף בטענות אלו אין אני מוצא ממש. ההבדלים בין דברים שונים שאמר המתלונן אינם גורעים מהודעותיו ומכוחן כראיות לכאורה, כפי שקבע בית המשפט קמא. אף יתר התימוכין שמוצא ב"כ העוררים לעניין זה אינם משכנעים בשלב זה. כך, למשל, תהייתו כיצד זה ידע המתלונן, בעימות שנערך בינו לבין העורר 1, על כך שהלה טוען כי המתלונן קרע בסכין את חולצתו. תהייה זו אינה במקומה, כטענת ב"כ המשיבה, שכן, באותו עימות, מעט לפני כן, סיפר העורר 1 בעצמו כי החולצה נקרעה וכי המתלונן תקפו בסכין. העובדה שהמתלונן קישר בין שתי עובדות אלו, שנאמרו באותה נשימה על ידי העורר 1 אך מעט לפני כן, אינה מעידה כי המתלונן ידע על "פרטים מוכמנים", כפי שמייחס לו ב"כ העוררים. לעומת זאת, מוצא אני ממש בטענת ב"כ המשיבה, כי גרסת העוררים בדבר שליפת סכין בידי המתלונן אינה מתיישבת עם אישורו של העורר 1, כי בתחילת המפגש ערך חיפוש על גופו של המתלונן ומצא את הסכין בכיסו.

בנסיבות אלו, ולאור יתר הנסיבות, שעיקרן נסקר בידי בית משפט קמא (ראו החלטתו, בעמ' 10-7) – ואין אני רואה לחזור על הדברים – גרסת העוררים לפיה המכות שספג המתלונן היו תוצאה של הגנה עצמית אינה משכנעת דייה, ובוודאי שאין בה כדי לכרסם באופן משמעותי בראיות לכאורה נגדם. אזכיר כי המתלונן נזקק לטיפול רפואי ולאשפוז (וראו גם את תמונותיו שבתיק החקירה).

לאור כל האמור, ולאור עברם הפלילי של שני העוררים, הכולל עבירות אלימות וריצוי מאסרים בפועל, אף אני, בדומה לבית משפט קמא, איני מוצא מקום לשקילתה של חלופת מעצר.

9. הערר נדחה.