בש"פ 5850/01 אהובה יצחק נ. מדינת ישראל

המערערת הורשעה, בבית המשפט השלום, בביצוע עבירות לפי סעיפים 379 ו192- של חוק העונשין, התשל"ז - 1977. גזר הדין ניתן ביום 11.12.97.

המערערת הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי. הערעור נדחה לאחר שבית המשפט קבע כי "אין בערעור זה מאום". פסק הדין ניתן ביום 22.12.98.

בחלוף למעלה משנתיים, ביום 22.7.01, הגישה המערערת בקשה להאריך את המועד להגשת הערעור. המערערת הסבירה כי היא ניסתה להגיש את הערעור כבר ביום 11.1.99, ולאחר מכן ביום 13.1.99, דרך חברה להדפסה ושירותי משרד. מטעם לא ברור לא התקבל הערעור לרישום, ואין הוא מתועד בבית המשפט. המבקשת מסבירה כי "משניסתי לברר ההחלטה בנושא בקשתי נמסר טלפונית ממזכירות בית המשפט כי לא יענו לשאלותיי עד אשר לא אהיה מיוצגת".

המשיבה מתנגדת להארכת מועד. המשיבה מציינת כי "אין בתצהיר המבקשת הסבר מספק לכך שהזניחה את הטפול בעניינה משך תקופה כה ארוכה".

בחינת בקשות להארכת מועד להגשת ערעורים פליליים נעשית ביד רחבה. האוזן קשובה לקול הנאשם. "במקרה שהערעור מוגש על ידי הנאשם - קובעת כב' השופטת דורנר - אני סבורה כי יש להטות את כף המאזניים לטובת האינטרס של עשיית צדק ובירור האמת ככל שניתן. במקרה כזה עלינו להעדיף את זכותו של הנאשם למצות את ההליכים העומדים לרשותו עד תום - על זכאותו של הציבור לוודאות משפטית" (בש"פ 822/99 שכטר נ' מ"י , דינים עליון נז 378). עוצמת השיקול גוברת במקרה, כמו זה, בו המערערת לא היתה מיוצגת בבית משפט זה ואף בערכאות דלמטה (ש"פ 1207/97 נאסר נ' מ"י , דינים עליון נב 272).

ואולם, גם במצב דברים זה מוטלת על המבקשת חובה לפרט את הטעמים לאיחור. הקשבה לטעמי הנאשם ובחינתם תוך גילוי הבנה לקשייו אין משמעה מירוץ חד כיווני, שבסופו ניתנת ארכה בכל מקרה. על המבקשת לפרט הסיבות לאיחור, ולהתייחס גם לאורך התקופה (בש"פ 3239/99

זבורוב נ' מ"י , דינים עליון נו 172).

במקרה זה לא התקבל ההליך לרישום. לפי הטענה, נמסר למבקשת כי פניותיה לא יענו, ללא ייצוג. זהו נוהל פסול, שאין לו סימוכין בעבודת בית המשפט. די בו כדי להאריך את המועד. אולם, המבקשת למרות שניתנה לה ההזדמנות לכך לא פרטה מתי פנתה לבית המשפט. מחדלה זה של המערערת בולט לעין נוכח הניסוח הסתמי של בקשתה הראשונה. על מנת להימנע ממצב כי בקשת המערערת נדחית בשל חסר בנתונים, הנחיתי את המבקש לפרט בתצהיר "את מועד הפנייה בעבר לבית המשפט". המערערת אמנם ציינה את מועד מכתביה (שהיו מבחינתה בקשת רשות ערעור), אך לא טרחה לפרט מתי נודע לה כי מכתבים אלה לא התקבלו לרישום.

בנסיבות אלה, חלוף הזמן עומד למבקשת לרועץ. הפיכת ההליך הערעורי (בעיקר בסיבוב ערעורי נוסף) למסע חסר סימני דרך, בו לא ברורים מועדי הפנייה לבית המשפט, זהות מוסרי המידע, ובעיקר המועד בו נודע למערערת כי בקשותיה אינן מתקבלות, עלולה לשלול מההליך הפלילי משמעות מעשית ותוצא של סופיות. קשה להאריך מועד על פסק דין שניתן ביום 22.12.98, אפילו מהטעם שהמזכירות לא השיבה לפניות המבקשת, כאשר לא ברור מתי נעשו פניות אלה, ולמה המתינה המבקשת עד כה.

התוצאה היא שהבקשה נדחית.