בש"פ 5852/01 שי רואה נ. מדינת ישראל

העורר הועמד לדין יחד עם אדם נוסף, בוריס לבשוב (להלן: "בוריס"), בבית המשפט המחוזי בחיפה. כתב האישום מייחס לשניים עבירה של החזקת סם שלא לשימוש עצמי. על פי הנטען בכתב האישום, ביום 15.5.01 בשעות הערב נסעו הנאשמים ברכב בו נהג העורר. במהלך נסיעתם בעיר עכו עצרו הנאשמים את הרכב, העורר יצא מממנו, פתח את תא המטען והוציא מתוכו חבילה עטופה בנייר עיתון. לאחר מכן נכנס העורר לרכב עם החבילה והשניים המשיכו בנסיעה עד למקום בו עצר העורר את הרכב ומתוכו יצא בוריס כשבידיו החבילה. כשהבחין בוריס בשוטרים שהחלו לרדוף אחריו, פנה בריצה לעבר הבניין בו הוא מתגורר, נכנס פנימה והשליך את החבילה מחלון המטבח בדירתו. נמצא כי בחבילה היו למעלה מאלף טבליות שזוהו כסם מסוכן מסוג MDMA .

עם הגשת כתב האישום התבקש מעצרם של הנאשמים עד לתום ההליכים. בית המשפט המחוזי (סגן הנשיא ח' פיזם) נעתר לבקשה. על החלטה זו הוגש הערר שבפניי.

טענתו העיקרית של בא כוח העורר היא כי טעה בית המשפט המחוזי בקובעו כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר. לפי הטענה אין די ראיות הקושרות את העורר לחבילה אשר בוריס השליך ממרפסת ביתו, וכי העובדה שקיימות ראיות הקושרות את בוריס לסמים אינה מחייבת את המסקנה שקשר זה מתקיים ביחס לעורר. בא כוח העורר ציין כי בניגוד לבוריס, שבחיפוש שנערך בביתו נמצאו סמים, הרי בחיפוש שנערך על גוף העורר ובמכוניתו מיד כשעצרו אותה השוטרים, לא נמצא דבר שיש בו כדי לקשור אותו לסמים, והעורר אף שוחרר בו במקום ונעצר רק בהמשך הערב. הסניגור הוסיף וטען כי גירסתו העקבית של העורר, מרגע שנעצר על ידי השוטר מיד לאחר האירוע, היתה כי החפץ שהוציא מתא המטען היה חולצה שנתן לבוריס. לטענתו, אין להסתמך על האמור בדו"חות המשטרה לעניין זה, שנערכו בידי שוטרים אשר עקבו אחר נסיעתם של השניים, מאחר שהשוטרים היו במרחק שממנו לא יכולים היו לזהות את החפץ שהוצא מתא המטען, ועל כל פנים אין ודאות שהחפץ שהוצא מתא המטען הוא החבילה שנזרקה מחלון ביתו של בוריס משום שמהרגע בו הכניס העורר את החפץ למכונית השוטרים לא יכולים היו לראותו עוד. לחילופין טען בא כוח העורר כי ניתן להסתפק בעניינו של העורר בחלופה למעצר ולשחררו בתנאים של מעצר בית.

בא כוח המדינה טען כי יש בחומר החקירה הקיים בתיק כדי למלא אחר דרישת הראיות לכאורה כנגד העורר. הוא ציין כי אחד השוטרים שעקבו אחר הרכב זיהה שהחפץ שהוציא העורר מתא המטען היה חבילה עטופה בעיתון, בדומה לחבילה שזרק בוריס מחלון ביתו. עוד ציין כי בוריס אמנם שיתף פעולה בחקירתו, אך לא היה מוכן לפרט דבר בקשר לנסיעתו וכי גם העורר שמר על זכות השתיקה בחקירתו הראשונה ומסר גירסה רק בחקירתו השניה. לטענת בא כוח המדינה, גירסתו של העורר בדבר חולצה שהוציא מתא המטען ומסר, כביכול, לבוריס, אינה מתיישבת עם העובדה כי לא נמצאה כל חולצה כזו אצל בוריס.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר המקימות עילת מעצר נגדו, וכי בנסיבות העניין אין ניתן להסתפק בחלופה למעצר.

עיינתי בדו"ח הפעולה של השוטר, וממנו עולה כי בוריס יצא מהרכב כשהוא מחזיק בידו "דבר מה גדול". בהמשך מתאר השוטר כיצד הוא רדף אחריו עד לתוך דירתו ואז ראה את בוריס כשהוא משליך את "הדבר מה שנראה כמו גוש עיתון מהחלון של המטבח". לכאורה, אפוא, על פי תיאורו של השוטר, נראה כי החבילה שהושלכה היא החבילה שעמה יצא מן הרכב. זאת ועוד, הימלטותו של בוריס מהשוטרים מיד עם ירידתו מהרכב מחזקת את החשד כי החבילה שעמה ירד מן הרכב היא החבילה שהכילה את הסמים המסוכנים. בנסיבות אלה, ובמיוחד לנוכח העובדה כי בוריס לא סיפק הסבר לנסיעתו עם העורר, השכל הישר וניסיון החיים מצביעים כראיה נסיבתית סבירה כי העורר אף הוא נטל חלק בהחזקת חבילת הסם המסוכן, אשר הוצאה ממכוניתו שעה שהוא נהג בה. בית המשפט אשר ידון בתיק לגופו יידרש להחליט האם הוא מאמין להסבריו של העורר, אך בשלב זה של ההליכים אין בגירסה שהשמיע כדי להפחית מקיומה של תשתית ראייתית לכאורית נגדו.

במקרה דנן, אין חולק כי מדובר בעבירה המקימה עילת מעצר, כלשון סעיף 21(א)(1)(ג)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו - 1996. בכל הקשור למעורבות בביצוע עבירות סמים, עמדתו של בית משפט זה ברורה היא, ולפיה הסיכון הנובע מעבירות הסמים וממבצעיהם מחייב בדרך כלל מעצרם עד תום ההליכים. לא ראיתי כי נתקיימו בעניינו של העורר נסיבות מיוחדות המצדיקות סטיה מהמדיניות אשר היתווה בית משפט זה בשורה ארוכה של פסקי דין ביחס למעצר בעבירות של החזקת סם בכמויות גדולות שלא לצריכה עצמית ובעבירות סחר בסמים, בהן רק בנסיבות מיוחדות ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה [ראו למשל: בש"פ 2512/96 מדינת-ישראל נ' נסאסרה , פ"ד נ(2) 101 - השופט זמיר ; החלטתי בבש"פ 2093/96 חנוכה נ' מדינת-ישראל (לא פורסם)]. אמנם, כפי שנטען לפניי, עברו הפלילי של העורר אינו מכביד, וכולל הרשעה אחת בלבד בעבירה של תקיפה. אולם, נדרשות נסיבות אישיות יוצאות דופן על מנת לבסס קיומה של חלופה למעצר שיש בה כדי להבטיח מפני הסיכון הנשקף מהעוסקים בהחזקה ובסחר של סמים מסוכנים מן הסוג והכמות שהיו בחזקת העורר. בנסיבות אלה, המסוכנות הנשקפת מן העורר, כפי שהיא נלמדת מאופייה של העבירה ונסיבות ביצועה, אינה מצביעה על קיומה של חלופה שיהיה בה כדי להשיג את מטרת המעצר.

אשר על כן, דין הערר להידחות.