בש"פ 5862/00 הוצאת עתון הארץ בע"מ נ. הצנזור הצבאי הראשי

נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו את רציחתה של אחותו בדקירות סכין בחזה. ביום 24.11.99 הוגש נגד המשיב כתב האישום ועמו בקשה למעצר עד תום ההליכים. בית המשפט נעתר לבקשה ועצר את המשיב עד לתום ההליכים; עם תום תשעת חודשי המעצר מבקשת המדינה להאריך את מעצרו של המשיב בתשעים ימים נוספים.

בא-כוחו של המשיב מתנגד לבקשה. טענותיו בפניי התמקדו בדרך ניהול המשפט במהלך תשעת החודשים שחלפו; לטענתו, סמוך לפתיחת המשפט הודיע לתביעה כי מותה של המנוחה נגרם בעקבות קבלת טיפול רשלני בבית החולים ברמאללה שבו טופלה לאחר שנדקרה, ולפיכך טוען הוא כי אין קשר סיבתי בין הדקירות לבין המוות. בעקבות טענה זו זימנה התביעה את הרופאים שטיפלו במנוחה, אך התברר כי אחד הרופאים שזומנו לא היה זה שחתם על המסמך הרפואי המצוי בחומר החקירה, ולפיכך התבקשה דחיה של הדיון. דחיה נוספת התבקשה וניתנה כיוון שלא עלה בידי התביעה לקבל את תיקה הרפואי של המנוחה. לטענת הסניגור, התביעה לא פעלה לזירוז ההליכים ולניהול יעיל של המשפט, שהתנהל בעצלתיים, ואף כי ידעה כי הוא מעלה טענות נגד הטיפול הרפואי, לא טרחה בעוד מועד לדאוג לאתר את הרופאים ואת התיק הרפואי, להכליל את הרופאים הרלוונטיים בכתב האישום ולהזמינם למועדים שנקבעו. לפיכך, אין להיעתר לבקשתה ולהאריך את המעצר. עוד טען הסניגור, כי עברו של המשיב נקי, וכי אין מדובר באדם שהוא מסוכן לציבור באופן כללי, כיוון שמעשיו היו על רקע סכסוך משפחתי; לכן, לטענתו, ניתן להסתפק בעניינו של המשיב בחלופת מעצר בבית הוריו.

באת-כוח המדינה עמדה על הסיבות לדחיות שהיו במשפטו של המשיב. היא הצביעה על הקשיים שבהם נתקלה הפרקליטות בעת שניסתה להגיע אל הרופאים ואל המסמכים הרפואיים שבבית החולים ברמאללה, וזאת נוכח מערכת היחסים הסבוכה שבין הרשות הפלשתינאית לבין שלטונות ישראל. יחד עם זאת טענה באת-כוח המדינה, כי ביום 3.8.00 העידו שלושה עדי תביעה והתיק נקבע ליום 31.10.00 לגמר שמיעת ראיות ולסיכומים. עוד טענה באת-כוח התביעה, כי המשיב הודה בהודעותיו במשטרה בדקירת אחותו וההודעות הוגשו בהסכמה במשפטו; לפיכך, אף אם תתקבל טענתו של המשיב לעניין הרשלנות בטיפול בבית החולים, הרי שהמשיב צפוי להרשעה בעבירה חמורה של נסיון לרצח, או לכל הפחות, בחבלה בכוונה מחמירה. לפיכך, נוכח המעשים החמורים שבהם מואשם המשיב והמסוכנות הרבה הנשקפת ממנו, יש להאריך את מעצרו.

שקלתי את טענות הצדדים ומסקנתי היא כי דין הבקשה להתקבל.

באשר להתמשכות המשפט מקבלת אני את טענת המדינה כי איתור והבאה של ראיות המצויות בתחום הרשות הפלשתינאית מטיל נטל מורכב על התביעה. עניין זה בוודאי תרם בחלקו לקשיים אובייקטיביים בהבאת הראיות במועדים שנקבעו. עם זאת, נראה כי צודק הסניגור המלומד בטענותיו כי ראוי היה שהתביעה תעשה מאמץ רב יותר לזרז את הטיפול בכל הנוגע לחומר הרפואי הנדרש למשפטו של המשיב; אם בכל זאת החלטתי להיעתר לבקשה הרי זה משום שבנסיבות העניין, איני רואה חלופה שתשיג את מטרת המעצר. המשיב הודה בכך שדקר את אחותו דקירות בחזה, ומכתב האישום עולה כי מדובר בחמש דקירות עמוקות ביותר, עד לעומק של 11.5. ס"מ: דקירה אחת בשד הימני-ריאה ימנית, דקירה נוספת במותן השמאלי, שהגיעה עד לכליה השמאלית, שתי דקירות בחלק התחתון של הגב ודקירה חמישית בירך ימנית. הדקירות האמורות מעידות כי המשיב הוא אדם אלים ומסוכן ביותר; כמו כן, כעולה מבקשת המעצר של המדינה, בנסיבות העניין אף קיים חשש ממשי להתחמקות מהליכי שפיטה. בנסיבות אלה, לא ניתן להסתפק בעניינו של המשיב בחלופה למעצר.

אשר על כן, הבקשה מתקבלת; אני מורה על הארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים נוספים או עד למתן פסק דין בת"פ 51/99, לפי המוקדם.