פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בש"פ
5867/13
לפני:
כבוד השופטת ד' ברק-ארז
המבקשת:
מדינת ישראל
נ ג ד
המשיב:
חאתם געברי
בקשה להארכת מעצר שנייה לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין
הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996
בשם המבקשת:
עו"ד נורית הרצמן
בשם המשיב:
עו"ד מצטפא פארס
החלטה
1.
בפני בקשה לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ) להורות על הארכת מעצרו של המשיב מעבר לתשעה חודשים (זו הפעם השנייה) החל מיום 7.9.2013 ב-90 ימים נוספים או עד למתן פסק דין בת"פ 21128-09-12 בבית המשפט המחוזי בירושלים, לפי המוקדם.
2.
ביום 9.9.2012 הוגש כנגד המשיב ושני בני משפחה נוספים שלו (להלן: האחרים ) כתב אישום לבית המשפט המחוזי בירושלים. על פי העובדות המתוארות בכתב האישום, בליל ה-31.8.2013, התגלע עימות אלים בין קרוב משפחה אחר של המשיב והאחרים, לבין האחים אמיר ואיאד סייד אחמד (להלן: המתלוננים ). כמה שעות לאחר מכן, בהמשכו של אותו הלילה, הגיעו המשיב והאחרים אל רחוב המלך פייסל בעיר העתיקה בירושלים, כשהמשיב נושא אקדח טעון ללא רישיון ואחד מן האחרים חמוש בסכין. כל השלושה תקפו את המתלוננים וכמה ממקורביהם. במהלך התקיפה ירה המשיב מספר רב של יריות לעבר מרכז גופם של המתלוננים והמקורבים וכתוצאה מהירי נפגע אחד מהם בשוק רגלו השמאלית ונזקק לתפרים. האחרים עשו שימוש בסכין ובאבנים. כתוצאה מהתקיפה נגרמו לאחד מן המתלוננים שני פצעי דקירה בגבו ולמתלונן האחר נגרם פצע דקירה בזרועו השמאלית. בתום האירוע ברח המשיב לשטחים וכשחזר לשטח ישראל בתום מספר ימים הוא נתפס.
3.
כתב האישום מייחס למשיב ולאחרים את העבירות הבאות: חבלה בכוונה מחמירה (לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין )); עבירות בנשק (לפי סעיף 144(ב) לחוק העונשין); ירי באזור מגורים (לפי סעיף 340א לחוק העונשין); והחזקת סכין שלא כדין (לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין).
4.
עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה לעצור את המשיב ואחד מן האחרים
עד לתום ההליכים נגדם. בבקשה נטען כי קיימות נגדם ראיות לכאורה לביצוע העבירות המיוחסות להם (סרטונים ממצלמות האבטחה בעיר העתיקה והודעות מפלילות) וכן קיימת בעניינם עילת מעצר של מסוכנות מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים. באשר למשיב נטען גם כי מאחר שנמלט לשטחים בתום האירוע, קיים יסוד סביר לחשש כי ינסה להתחמק מהליכי המשפט ולכן קמה נגדו עילת מעצר גם מכוח סעיף 21(א)(1)(א) לחוק המעצרים. עוד נטען כי המשיב הוא בעל עבר פלילי הכולל הרשעות רבות קודמות בעבירות אלימות וסמים. המשיב התנגד למעצרו, והעלה בעניין זה, בין השאר, טענת הפליה, בהתייחס לכך שנגד המתלוננים לא הוגש כתב אישום.
5.
ביום 14.9.2012 נעתר בית המשפט קמא (מ"ת 21155-09-12, השופט א' כהן ) לבקשה לעצור את המשיב עד תום ההליכים. ביום 9.10.2012 הגיש המשיב בקשה לעיון חוזר על רקע טענת האפליה. עמדתה של המדינה הייתה שעל סמך החומר הראייתי ממנו עולה לכאורה שהמתלוננים פעלו לצורך הגנה עצמית, יש לדחות בקשה זו. ביום 21.10.2012 דחה בית המשפט קמא (השופט כהן ) את הבקשה לעיון חוזר והותיר את המשיב במעצר, לאחר שקבע כי לא שוכנע שהתביעה פעלה בחוסר תום לב או משיקולים זרים. המשיב הגיש ערר על החלטה זו לבית משפט זה, וביום 27.11.12 הוא נדחה (בש"פ 8314/12, השופט י' דנציגר ). בקשה נוספת לעיון חוזר נדחתה בבית המשפט קמא ביום 20.1.2013 (השופט
כהן ).
6.
משלא הסתיים משפטו של המשיב בתום תשעת חודשי מעצרו, הוגשה בקשה להארכת מעצרו מעבר לתשעה חודשים. בקשה זו נתקבלה על ידי בית משפט זה ביום 9.6.2013 (בש"פ 3901/13, השופט נ'
סולברג ), לאחר שקבע כי מסוכנות המשיב עודנה רבה וכי הצלחתה של הסולחה שנעשתה בין המשפחות מוטלת בספק שכן לאחר שנעשתה שוב נדקר המתלונן על ידי אדם ממשפחתו של המשיב.
7.
המבקשת חוזרת וטוענת גם בפני כי מסוכנותו של המשיב לציבור מובהקת ונלמדת מחומרת העבירות המיוחסות לו ומנסיבות ביצוען. לטענת המבקשת, מסוכנותו זו אף מתחזקת על רקע עברו הפלילי המכביד, הכולל 17 הרשעות קודמות, רובן בעבירות אלימות, אשר בגין חלקן ריצה מאסרים בפועל. כמו כן, לטענת המשיבה קיים חשש להימלטותו של המשיב מן הדין בשים לב לבכך שנמלט לשטחים בתום האירוע נשוא כתב האישום. לבסוף, מציינת המבקשת כי המשפט נמצא בשלביו האחרונים. במהלך הטיעון בעל-פה עידכנה המבקשת כי שמיעת ההוכחות הסתיימה וכי בית המשפט קמא קבע לוח זמנים להשלמתו כדלקמן: סיכומי המאשימה יוגשו עד ליום 7.9.2013; סיכומי ההגנה יוגשו עד ליום 1.10.2013; הכרעת הדין תינתן ביום 3.11.2013 (ת"פ 21128-09-12, השופט ר' רפאל ).
8.
בא-כוחו של המשיב התנגד לקבלת הבקשה כפי שהוגשה. הוא הצביע על כך שמעצרו של המשיב מתמשך, וציין כי לנוכח ההערכה שניתנה לגבי סיום המשפט, ניתן להסתפק בהארכת מעצר ל-60 יום. בנסיבות אלה, הוא היה נכון להסכים להארכת מעצר ב-60 יום, אך התנגד להארכת מעצר שתחרוג מכך, ולחלופין ביקש לשחרר את מרשו לחלופת מעצר. באשר לחשש ההימלטות ציין בא-כוח המשיב כי את בריחתו של המשיב לאחר האירוע יש לייחס לחשש מנקמה, ולא להימלטות.
9.
המבקשת מצידה הצביעה על כך שהבקשה להארכת מעצר היא ל-90 יום או עד למתן פסק הדין במשפט, לפי המוקדם, וטענה כי בנסיבות אלה – ולנוכח מסוכנותו המובהקת של המשב ומטעמי יעילות (אם ייגרם עיכוב קל בסיום ההליך המשפטי) – ראוי להיעתר לבקשתה.
10.
בחנתי את הבקשה והגעתי לכלל דעה כי היא מוצדקת ויש להיענות לה. כידוע, השיקולים העיקריים שאותם יש להביא בחשבון בבחינת בקשה להארכת מעצר מעבר לתשעים יום נוגעים לאיזון בין מידת המסוכנות הנשקפת מהנאשם לקצב התקדמות ההליכים בערכאה המבררת (ראו למשל: בש"פ 2151/12 מדינת ישראל נ' דרי
(5.4.2012); בש"פ 115/12 מדינת ישראל נ' מרזוק (9.2.2012)). העבירות המיוחסות למשיב הן חמורות, והמסוכנות העולה ממנו היא ברורה. ההליך המשפטי מתקדם, ונקבע לוח זמנים ברור לסיומו. בנסיבות אלה, ניתן שלא להתעלם גם משיקולי יעילות התומכים בהארכת המעצר ב-90 יום ולא בתקופה קצרה יותר.
11.
אני מורה אפוא על הארכת מעצרו של המשיב החל מיום 7.9.2013 ב-90 ימים נוספים או עד למתן פסק דין בת"פ 21128-09-12 בבית המשפט המחוזי בירושלים, לפי המוקדם.
ניתנה היום, כ"ח באלול התשע"ג (3.9.2013).
ש ו פ ט ת