בש"פ 5869/10 מדינת ישראל נ. פלוני

א.

בקשה שניה להארכת מעצרו של המשיב, לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996, בתשעים יום החל מיום 21.8.10 או עד מתן פסק הדין בתיק פ"ח 140/09 בבית המשפט המחוזי בנצרת, לפי המוקדם.

רקע והליכים

ב.

עיקרי העובדות פורטו בהחלטתה של השופטת ארבל מיום 24.5.10, ואחזור על הדברים להלן אך בקיצור. נגד המשיב, שהוא חרש-אילם, יליד 1977, הוגש כתב אישום המייחס לו בשני אישומים נפרדים עבירות של מעשה מגונה (סעיף 348(ב) בצירוף סעיף 345(ב)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977), תקיפת קטין (סעיף 368ב(א) רישא לחוק), אינוס בנסיבות מחמירות (סעיף 345(ב)(1),(3) לחוק) ונסיון למעשה סדום (סעיף 347(ב) בצירוף סעיף 345(ב)(1),(3) ו-25 לחוק). על פי הנטען באישום הראשון, ביום 18.7.02 רדף המשיב ברחוב אחר ש', ילדה כבת עשר שנמלטה ממנו לאחר שרמז לה לבוא עמו לשם קיום יחסי מין, הוא תפס בה בידה והרים את חולצתה עד לגובה החזה, לצורך גירוי וסיפוק מיני. ש' הצליחה לברוח מפניו, אך המשיב המשיך לרדוף אחריה ובעט בירכה כדי להפילה, כך שנגרם לה שפשוף, אך למרות זאת הצליחה להימלט ממנו. כנטען באישום השני, ביום 11.8.09 סימן העורר לב', ילדה כבת שבע, בתה של אשת אחיינו, שתבוא לחדרו, ומשהיא נכנסה לחדר, הוריד המשיב את מכנסיה ותחתוניה, נשכב עליה והחל מחדיר בכוח את איבר מינו לאיבר מינה; למרות התנגדותה העזה, הצליח המשיב להחדיר חלק מאיבר מינו. בהמשך, סובב את המשיב את ב' וניסה להחדיר את איבר מינו לפי הטבעת שלה עד שבא על סיפוקו. מעשי המשיב גרמו לילדה שפשופים ושטפי דם (המטומות).

א.

עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצר המשיב עד תום ההליכים. בהחלטת בית המשפט המחוזי (השופט עיילבוני) מיום 24.9.09 נקבע, כי קיימות ראיות לכאורה לביצוע המעשים המיוחסים למשיב, וכי קיימת עילת מעצר בשל מסוכנותו. כן הוזמן תסקיר שירות המבחן. בהחלטה נוספת מיום 24.11.09 נאמר, כי המסוכנות הרבה הנשקפת מהמשיב אינה מאפשרת שחרורו לחלופת מעצר, והוא נעצר עד תום ההליכים. משחלפה תקופת המעצר הסטטוטורית וטרם החל משפטו של המשיב, ביקשה המדינה את הארכת מעצרו, ובקשתה התקבלה בהחלטת השופטת ארבל מיום 24.5.10. בהחלטה נאמר, כי ההליכים בעניינו של המשיב התעכבו מסיבות שונות, וביניהן הצורך באיתור מתורגמן לשפת הסימנים, והליכי אבחון שונים לבחינה האם למשיב מחלת נפש או פיגור שכלי. נאמר, כי עיקר העיכובים רובצים לפתחה של ההגנה. הוסף, כי המסוכנות הנשקפת מהמשיב ניכרת, ולא ניתן לאיינה בחלופת מעצר. כך נאמר בהחלטה, בין היתר:

"אמנם, כתב האישום מאגד שני אירועים שבוצעו בפער זמן משמעותי זה מזה. יחד עם זאת, בשני המקרים ניכרת מסוכנותו של המשיב לציבור הקטינות, כאשר הוא אינו נרתע לכאורה מנקיטת אלימות כדי לממש את מאווייו ונחוש במימוש כוונותיו חרף התנגדותן של הקטינות... חומרת המעשים היא כה חריפה עד כי לא ניתן להבטיח את שלום הציבור, וכאמור את שלומו של ציבור הקטינות בפרט, על דרך שחרורו בתנאים מגבילים. אציין כי מצאתי ממש גם בטענת באת כוח המבקשת כי אין לומר שהחלופה המוצעת בבית המשפחה היא חלופה ראויה, כאשר המעשים נשוא האישום השני בוצעו לכאורה במקום זה ממש. באיזון בין חירותו של המשיב לצורך להגן על קטינות רכות בשנים מידו של המשיב גוברת גם לעת הזו זכותן של הקטינות והאינטרס הציבורי" (פסקה 6).

ב.

משטרם הסתיים משפטו של המשיב, מבקשת המדינה להאריך את מעצרו. נמסר, כי בתיק בוצעה הקראה והמשיב כפר בעובדות (ביום 9.9.09). כשלושה חודשים אחר כך, במועד הקבוע להוכחות, ביקש בא כוח המשיב לראשונה לבדוק את המשיב על ידי פסיכיאטר. הבקשה התקבלה ומועדי ההוכחות בוטלו. לאחר שנקבע כי המשיב אינו סובל ממחלת נפש, הופנה זה, לבקשת בא כוחו, לועדת אבחון למפגרים (מאותו מועד מייצגו עו"ד וייס, הבקי בשפת הסימנים). הועדה קבעה, עובר לדיון שהתקיים ביום 3.2.10, כי המשיב אינו מפגר בשכלו, אך נמנעה מניסוח המלצה ברורה ביחס לכשירותו לעמוד לדין, המליצה על אבחון דינמי, והמלצתה התקבלה. ביצוע האבחון התעכב, ולבסוף הורה בית המשפט על שליחת המשיב להסתכלות למשך שלושה חודשים באגף נעול במעון "נוה מנשה". ביום 8.7.10 התקבלה החלטת הועדה כי המשיב אינו מפגר, והוא אחראי למעשיו וכשיר לעמוד לדין. צוין, כי כיום התיק קבוע לתזכורת ליום 5.9.10 ולפתיחת שמיעת הראיות ליום 12.9.10.

הבקשה והדיון

ה.

בבקשה נטען, כי העבירות החמורות המיוחסות למשיב, שיטתיות ביצוען, וגילן הצעיר של קרבנותיו, מלמדים על מסוכנות גבוהה מצידו לציבור בכלל, ולציבור הקטינות בפרט. הוסף, כי קיים חשש להימלטות מפני הדין. נאמר, כי הימשכות ההליך נובעת מכך שמדובר במקרה חריג ומדרישות האבחון הרבות, וכי כעת, משהתברר כי המשיב כשיר לעמוד לדין, צפוי כי ההליכים יתקדמו באופן מהיר יותר. נטען, כי אין חלופה שתאיין את מסוכנותו של המשיב.

ו.

בדיון טענה עו"ד רוסו למדינה, כי בהמשך הפגרה ייקבעו מועדים נוספים; המסוכנות הנשקפת מהמשיב היא נוכח חומרת המעשים.

ז.

עו"ד וייס טען למשיב, כי סניגורו הראשון לא יכול היה לתקשר עמו כדבעי. ההליכים התמשכו נוכח התווספות חוות הדעת כמתואר, אך אין לומר שהדבר "רובץ לפתחו" של המשיב, שהרי הוא תוצאת מוגבלותו. למשיב, כך נאמר, קשה המאסר שבעתיים מאשר למי שאינו סובל ממוגבלות; יש קושי בתקשור עם הסוהרים, עם המשפחה, וכנטען, יש גם הצקה והתעללות כלפיו מצד אסירים אחרים, והיתה פנייה לשלטונות בתי הסוהר לענין זה; לכן מתבקש שחרור בתנאים מגבילים.

הכרעה

ח.

התיק בשל עתה להוכחות. לאחר העיכובים שנבעו במיוחד ממוגבלות המשיב והצורך לברר את משמעותה בדין הפלילי; אך אציין כי נתתי ליבי לכך שיש למשיב רישיון נהיגה, ולכך לדעתי, השלכה מסוימת על איפיון המוגבלות.

ט.

נכון אני לצאת מן ההנחה, כי השהות בבית הסוהר קשה למשיב יותר מאשר למי שאינו סובל ממוגבלות; הדבר אינו טעון הוכחה מיוחדת, ועומד במבחני השכל הישר, ואולם, המעשים המיוחסים למשיב קשים, ואין המלצת שחרור על ידי שירות המבחן.

י.

לכן נראה לי כי הדרך הנכונה לטיפול בתיק לעת הזאת, היא על ידי הגברת קצב המשפט. קבועה תזכורת ביום 5.9.10, וראשית הוכחות נקבעה ליום 12.9.10. חזקה על בית המשפט המחוזי כי הוא ער להימשכות ההליך, והצדדים יביאו לפניו משאלת בית משפט זה בדבר הצורך בהחשת ההליכים עתה.

י"א.

תפקידו של בית משפט זה, בבקשות לפי סעיף 62 הוא בקרת ההליך. נוכח העיכובים, גם אם היו על דעת הסניגוריה ולבקשתה, יש מקום - במיוחד בנסיבות המשיב - לקביעת מועדים נוספים ולמאמץ לסיום התיק. לפיכך, מוארך בזה מעצר המשיב ב-45 ימים נוספים מיום 21.8.10 או עד סיום התיק.