בש"פ 5871/01 פלוני נ. מדינת ישראל

נגד העורר הוגש כתב אישום בבית משפט השלום ברחובות המייחס לו 12 עבירות של איומים, תקיפה הגורמת חבלה של ממש, ניסיון תקיפה, הפרת הוראה חוקית, הטרדה באמצעות מתקן בזק והחזקה בסכין שלא כדין. על פי הנטען, העורר איים שלא כדין על שתי המתלוננות מספר רב של פעמים, הן בשיחות טלפון, והן על-ידי שליחת הודעות לפלאפון. כמו כן, על פי הנטען, לאחר שהוזהר על-ידי אחיה של אחת המתלוננות שלא יטריד אותן, ניסה העורר לתקוף אותו עם סכין, וכתוצאה מתקיפה זו נפגעה המתלוננת ונגרמו לה שריטות. לפי כתב האישום, לאחר שנעצר העורר במשטרה, ושוחרר למעצר בית, הפר העורר את תנאי מעצר הבית, יצא מביתו ואף יצר קשר עם המתלוננות ואיים עליהן.

עם הגשת כתב האישום, הגישה המדינה בקשה לעצור את העורר עד לתום ההליכים נגדו. בית משפט השלום ברחובות (השופט ג' ברק) נעתר לבקשה והורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. על החלטת בית משפט השלום הגיש העורר ערר לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו ובית המשפט (השופטת ע' סלומון צ'רניאק) דחתה את הערר. על החלטה זו הוגש הערר שלפניי.

בא-כוחו של העורר, עורך-דין ויינגרטן טען בפניי, כי למרות שיש כנגד מרשו ראיות לכאורה, ושהעבירות המיוחסות לו מקימות ככלל חזקת מסוכנות, הרי במקרה דנן, יש מקום להעדיף חלופת מעצר. לטענתו, מדובר בקטין שעברו הפלילי אינו כולל עבירות אלימות או איומים ושלא שהה במאסר מימיו. הוא הביע חשש כי מעצר ממושך יחמיר את מצבו. לטענתו, חלופת המעצר המוצעת היא במקום רחוק ומבודד (מנחמיה) שבו הוא ישהה תחת פיקוחו ההדוק של אביו. באת-כוח המדינה, עורכת-הדין חולתא, טענה מנגד, כי מסוכנותו של העורר נלמדת מהתמשכות ההטרדות ומן ההסלמה הגוברת שהביאה אף לתקיפה בסכין של אחיה של אחת המתלוננות ולפגיעה במתלוננת. כן הדגישה כי למרות גילו הצעיר יש לעורר עבר פלילי הכולל עבירה של החזקת סכין. עוד טענה באת-כוח המדינה כי חלופת המעצר המוצעת אינה בטוחה מספיק, שכן העורר כבר הפר את מעצר הבית שבו שהה, ואף איים על המתלוננות מתוך בית המעצר.

שקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר החקירה שהוגש לי, ולאחר כל אלה, לא ראיתי להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי שאישר את החלטת בית משפט השלום להורות על מעצרו עד תום ההליכים של העורר. בא-כוח העורר לא טען להעדר ראיות לכאורה, וכן קיבל עליו כי העבירות שבהן מואשם העורר מקימות כעקרון חזקת מסוכנות. על כן השאלה המרכזית שעמדה בפניי נוגעת לחלופת המעצר המוצעת ולמידת התאמתה לנסיבות המקרה. במקרה דנן, שוכנעתי כי חלופת המעצר המוצעת אינה מספקת, ואינה מאפשרת להתמודד כראוי עם מסוכנותו של העורר. מדובר בעורר אשר כעולה מן הראיות הלכאוריות, פיתח אובססיה ביחס למתלוננות, והמשיך לאיים עליהן ולרדוף אותן, תוך הפרת תנאי השחרור, גם לאחר ששוחרר למעצר בית, ואף לאחר מעצרו לא הרפה מהן. הפרשה שנחשפה עקב התנהגותו של העורר מעוררת דאגה ממשית לשלום המתלוננות ואין ספק כי התנהגות העורר מחייבת כי עניינו ייבדק תוך מתן תשומת לב מירבית לדבקותו במטרה העבריינית מחד גיסא, אל מול גילו הצעיר ומצבו מאידך גיסא. חלופת המעצר המוצעת, על אף ריחוקה היחסי מן המתלוננות, עדיין אינה מונעת מן העורר מלהמשיך ולאיים על המתלוננות, ואולי אף לפגוע בהן לרעה. מתוך דברי העורר בהודעותיו במשטרה עולה כי קיים חשש ממשי שלא יוכל לעמוד בתנאי מעצר בית. זאת ועוד, כעולה מהפרת מעצר הבית בידי העורר, גם פיקוחו ההדוק של אביו, אינו מבטיח כי יעמוד בתנאים המוטלים עליו. בנסיבות אלה, עם כל הצער שבדבר, אין מנוס מקביעה כי חלופת המעצר המוצעת לא תוכל להשיג את תכלית המעצר, ועל כן, על העורר להישאר במעצר עד תום ההליכים נגדו.

כפי שלמדתי מפי באת-כוח המדינה, במשפטו של העורר נקבעו שני מועדי הוכחות בראשית ספטמבר. אין לי אלא להביע תקווה כי בית המשפט לנוער שידון בעניינו של העורר, יעשה כל מאמץ כדי לדון ולהכריע בעניינו במהירות האפשרית.

אשר על כן, הערר נדחה.