בש"פ 5881/03 ליאור אביטן נ. מדינת ישראל

1.כנגד העורר הוגש בבית משפט השלום ברמלה כתב אישום המייחס לו עבירת סחר בצוותא חדא בסם מסוכן, לפי סעיף 29 לחוק העונשין, תשל"ז-1977+ 13+ 19א' לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), תשל"ג-1973, וכן עבירת תווך לביצוע עיסקה בסם מסוכן, לפי סעיף 14 + 19א' לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), תשל"ג-1973, וכן עבירה של שימוש בסם מסוכן לצריכה עצמית, לפי סעיפים 7(א) + 7 (ג) סיפא לפקודה הנ"ל ועבירת החזקת כלים לשימוש עצמי בסם מסוכן לפי סעיף 10 סיפא לפקודה הנ"ל.

עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים. בתאריך 15.4.03 הורה בית משפט השלום ברמלה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

בית משפט השלום קבע כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר, כולל הודאת העורר בעצמו, עוד נקבע כי קיימת עילת מעצר נגדו. בית משפט השלום קבע עוד כי אין הוא סבור שניתן לאיין את המסוכנות שנשקפת מהעורר על ידי חלופת מעצר.

על החלטה זו הוגש ערר לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו.

בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט צ' גורפינקל) דחה את הערר תוך כדי שקבע כי מדובר ברצף של אירועים המצביע על מעורבותו של העורר בעסקאות של סמים, ומכאן אין מקום לשחרר מי שמסכן את הציבור והחברה.

ומכאן הערר שבפני.

בתחילת הדיון בפני הצהירה באת-כוח העורר כי אכן קיימות ראיות לכאורה נגד העורר. לטענתה, סלע המחלוקת בתיק הוא האישום השלישי. השאלה לטענתה האם יש כאן אשמה של העורר או לא. עוד טענה באת-כוח העורר כי מחקירתו במשטרה ניתן לראות כי לא מדובר בעבריין מועד. העורר הודה במשטרה. לטענתה לא מדובר כאן במקרה הקלאסי של עבירות סמים המקימות את חזקת המסוכנות ואשר מצדיקות מעצר עד תום ההליכים. לסיכום היא ביקשה לקבל את הערר, לבקש תסקיר מעצר ולהורות על שחרור העורר והשמתו בתנאי מעצר בית.

באת-כוח המדינה ביקשה לדחות את הערר וטענה כי מדובר בעורר אשר הודה למעשה בחקירתו במשטרה במעשים המיוחסים לו.

באת-כוח המדינה טענה עוד כי תסקיר מעצר לא רלוונטי בעניינו משום שמדובר בנאשם בן 29, שלגביו לא נראה כי מדובר במעידה חד פעמית. לדעתה, תסקיר מעצר במקרה דנן מתאים יותר לשלב של קביעת העונש.

לאחר שעיינתי בהחלטותיהן של הערכאות שקדמו לי הגעתי למסקנה כי אין מקום להתערב בהחלטה נשוא הערר.

הנני סבור כי בנסיבות המקרה, שחרורו של העורר יש עמו סיכון לציבור. ומטעם זה אין מקום להורות על שחרורו מהמעצר.

בית המשפט המחוזי אימץ את קביעותיו של בית משפט השלום, אשר בחן היטב את האפשרות לחלופת מעצר, אך בשל העבירות החמורות, בהן מואשם העורר ובשל הפגיעה הרעה בחברה, הרי שקיימת סכנה לציבור אשר אותה ניתן להבטיח רק כאשר העורר נמצא מאחורי סורג ובריח, שכן גודל הסכנה הנשקף מן המסחר בסם מצמצם את האפשרות לחלופת מעצר. (ראו: בש"פ 3899/95 מדינת ישראל נ' רחאל גמאל ואח' , פד"י מ"ט(3), 164 וגם בש"פ 6039/97 מדינת ישראל נ' מוניר בן אברהם יוסף ואח' , תק על 97(3).

סוף דבר, החלטתו של בית המשפט המחוזי מקובלת עלי ולא מצאתי מקום להתערב בה.

מכאן דעתי כי לא נמצאה עילה לשנות מהחלטתו של בית המשפט המחוזי ולפיכך - דין הערר להידחות וכך אני עושה.