בש"פ 5881/05 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט האשם ח'טיב) מיום 8.6.05, בה הורה על מעצרו של העורר מס' 1 עד תום ההליכים נגדו, ועל חלופת מעצר בתנאים מגבילים בעניין העורר מס' 2.

2.נגד העוררים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, שוד בנסיבות מחמירות, נשיאת נשק, החזקת נשק ואיומים. העוררים הינם אחים המתגוררים בכפר איכסאל. העורר מס' 1 הינו בן 20, והעורר מס' 2 הינו בן 15. על פי הנטען בכתב האישום, ביום 21.5.05 יצא תושב הכפר איכסאל (להלן: המתלונן ) מפתח חנות הפלאפונים בה הוא עובד וניגש לרכבו החונה לצד המדרכה, כאשר העוררים תקפו אותו ושדדו ממנו אקדח, אותו החזיק ברשיון במסגרת עבודתו כמאבטח. העוררים היכו את המתלונן במוט ברזל ובמקל טוריה. המתלונן נפל למדרכה, מחוסר הכרה. העוררים המשיכו לחבוט בו עד שעוברי אורח התערבו והצילוהו מידם.

3.עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה לעצור את העוררים עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי החליט כאמור לעצור את העורר מס' 1 עד תום ההליכים ולשחרר את העורר מס' 2 בתנאים מגבילים למעצר בית

מלא בבית דודו המתגורר בכפר אחר.

בית המשפט המחוזי קבע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתם של העוררים. זאת, על פי הודעת המתלונן, לפיה העורר מס' 1 תקף אותו, וכן על פי הודעות נוספות של עוברי אורח לפיהן העוררים תקפו את המתלונן במוט ברזל ובמקל טוריה.

בית המשפט המחוזי ציין כי העוררים מכחישים את המעשים המיוחסים להם. לדבריהם, העורר מס' 2 כלל לא נכח באירוע. באשר לעורר מס' 1, אכן פרצה קטטה בינו ובין המתלונן. ברם, המתלונן הוא זה שיזם את הקטטה ואף איים עליו באקדח. העורר מס' 1 נאלץ להתגונן מפני האיומים, הרים קרש שמצא בצד הכביש, והיכה את המתלונן עד שהצליח להפיל את האקדח מידיו. לדברי העוררים, הודעת המתלונן, לפיה העורר מס' 1 תקף אותו, הינה גרסה מגמתית שמטרתה לנקום בעורר מס' 1 על רקע סכסוך קודם. על אף גרסת העוררים, קבע בית המשפט המחוזי, כאמור, כי די בהודעות המתלונן ועוברי האורח כדי לבסס ראיות לכאורה להוכחת האישומים.

4.משקבע בית המשפט המחוזי כי קיימות ראיה לכאורה, הוסיף וקבע כי קיימת עילת מעצר, הן נוכח מסוכנותם של העוררים, הנלמדת ממעשה התקיפה האלים והאכזרי המתואר בכתב האישום, והן נוכח החשש מפני שיבוש מהלכי משפט, אם ישוחררו העוררים ויוכלו להשפיע על העדים שמסרו את הודעותיהם למשטרה, עדים המתגוררים, כאמור, באותו הכפר בו מתגוררים העוררים. כן קבע בית המשפט המחוזי כי בעניין העורר מס' 1 לא ניתן להסתפק בחלופת המעצר המוצעת על ידו. מנגד קבע בית המשפט שבעניין העורר מס' 2, בשל גילו הצעיר ועברו הנקי, ניתן להסתפק במעצר בית מלא ובתנאים מגבילים נוספים.

5.על החלטת בית המשפט המחוזי הוגש ערר לבית משפט זה, הוא הערר בפניי. בהודעת הערר טענו העוררים הן נגד מעצר העורר מס' 1 עד תום ההליכים, והן נגד התנאים המגבילים שקבע בית המשפט המחוזי בעניין העורר מס' 2. בדיון שהתקיים בפניי התמקדה באת-כוח העורר בטענותיה נגד החלטת בית המשפט המחוזי בעניין מעצרו של העורר מס' 1 עד תום ההליכים, ובפרט נגד קביעת בית המשפט שקיימות ראיות לכאורה.

לדברי באת-כוח העוררים, הודעת המתלונן נגד העוררים מתבססת על גרסאות שונות ששמע מאחרים בדיעבד, שכן כאמור המתלונן איבד את הכרתו במהלך האירוע. כן הצביעה על סתירות שונות בין ההודעה הראשונה של המתלונן לבין הודעתו השניה. באשר להודעות עוברי האורח, באת-כוח העורר טענה כי אלו מעידים אך על שלב מאוחר של האירוע, וכי אלו לא ראו שהמתלונן שלף אקדחו ואיים על העורר מס' 1. כן ציינה כי קיימות סתירות בין ההודעות שנמסרו למשטרה וכי על מוט הברזל שנמצא במקום לא נמצאו טביעות אצבע של העוררים.

בא-כוח העורר סיכם ואמר שגם בהנחה שקיימות ראיות לכאורה ועילת מעצר, על בית המשפט מוטלת חובה לבחון את האפשרות האם ניתן להשיג את מטרת המעצר בחלופת מעצר. זאת, בפרט כאשר קיימים קשיים בתשתית הראיות. מכאן מבקשת באת-כוח העוררים כי בית המשפט יזמין תסקיר מעצר בעניין העורר מס' 1.

6.בא-כוח המדינה טוען שדי בהודעות המתלונן ועוברי האורח כדי לבסס ראיות לכאורה להוכחת אשמתם של העוררים וכי מעשיהם האלימים והאכזריים, על פי המתואר בכתב האישום, מחייבים מעצר עד תום ההליכים ומצביעים על רמה גבוהה של מסוכנות השוללת כל אפשרות של חלופת מעצר. כן הדגיש בא-כוח המדינה שקיים במקרה דנן גם חשש לשיבוש מהלכי משפט וכי גם מטעם זה יש לעצור את העורר עד תום ההליכים.

7.לאחר שמיעת הצדדים ועיון בהודעת הערר, בהחלטת בית המשפט המחוזי וביתר המסמכים והאסמכתאות שהוגשו, הגעתי למסקנה כי דין הערר להדחות. באשר לקיומן של ראיות לכאורה, נגד העוררים עומדות מספר הודעות וכן הודעת המתלונן עצמו. אכן, יתכן כי במהלך המשפט יצליחו העוררים להדוף גרסאות אלו. ברם, בידוע כי לעניין ראיות לכאורה בשלב המעצר די בקיומן של ראיות בעלות פוטנציאל להביא להרשעת הנאשם, לאחר עיבודן בהליך העיקרי. בענייננו, יתכן שבית המשפט ייתן אמונו בהודעות המתלונן המתחזקות בהודעותיהם של עוברי האורח וירשיע את העוררים. משקבעתי כי קיימות ראיות לכאורה, קמה עילת מעצר על פי המעשים האלימים והאכזריים המתוארים בכתב האישום ועל פי החשש משבוש הליכי משפט הנובע מכך שהעוררים בני אותו הכפר של העדים המרכזיים של התביעה.

בית המשפט המחוזי לא הזמין תסקיר מעצר בעניינם של העוררים, על אף שמדובר בשני צעירים, האחד קטין בן 15, השני בן 20, שניהם ללא הרשעות קודמות. ברם, המעשים המיוחסים להם אלימים וחמורים עד שאיני רואה מקום להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי לעצור את העורר מס' 1 עד תום ההליכים ולהתנות את שחרורו של העורר מס' 2 במעצר בית ובתנאים מגבילים. לא בכל מקרה יש צורך ותועלת בתסקיר מעצר. בענייננו, רמת המסוכנות העולה מכתב האישום היא כזו שבית המשפט המחוזי השתכנע שאין באפשרותה של חלופת מעצר כלשהי לאיין את המסוכנותו של העורר מס' 1. אכן, גם בעניין העורר מס' 2 החליט בית המשפט לשחררו למעצר בית רק בשל היותו קטין בן 15.

באשר לתנאים המגבילים בהם התנה בית המשפט המחוזי את שחרורו של העורר מס' 2, בא-כוח העוררים בחר כאמור שלא לטעון בפניי לביטול התנאים המגבילים, על אף שהודעת הערר התייחסה גם לחלק זה של החלטת בית המשפט המחוזי. אולם, גם לגופו של עניין, איני רואה בתנאים שנקבעו – מעצר בית, ערבויות והתחייבויות כספיות בסך כולל של 50,000 ₪, ואיסור מגע עם המתלונן או עדי התביעה – כתנאים מכבידים יתר על המידה.

הערר נדחה אפוא.