בש"פ 5885/06 מדינת ישראל נ. פלוני

1.זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופט אברהם יעקב ) מיום 11.7.2006, בב"ש 20530/06, שבה הורה על שחרורו של העורר ללא תנאי. בעררה מבקשת המדינה לבטל את החלטת בית משפט קמא ולהורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו בתנאים המתאימים למצבו.

2.על פי כתב האישום, המשיב, יליד 1938, אנס בביתו את שכנתו הקטינה, ילידת 1999. המשיב הרים את שמלתה, הוריד את תחתוניה והחדיר את איבר מינו לתוך איבר מינה עד שהגיע לסיפוק, תוך שהוא גורם לה כאב. באותו מעמד, ממשיך כתב האישום, בעט המשיב בקטינה, דחף אותה לרצפה והיכה אותה בחגורה. כתב האישום מוסיף, כי במועד אחר, גם הפעם בביתו, הוריד המשיב את מכנסיו והראה את איבר מינו לאחותה של השכנה, אף היא קטינה, ילידת 2001, ולאחר מכן דחף אותה לעבר איבר מינו, אילץ אותה לגעת בו ומנע ממנה ללכת מהמקום, על אף בקשותיה.

3.בד בבד עם כתב האישום הגישה המדינה בקשה למעצר המשיב עד תום ההליכים נגדו. ב"כ המשיב הסכים כי קיימות ראיות לכאורה, אך ביקש מבית המשפט להורות כי המשיב יישלח לבדיקה פסיכיאטרית. בית המשפט נענה לבקשתו, וכן הורה על הגשת תסקיר מעצר. התסקיר והתסקיר המשלים בעניינו של המשיב ציינו כי מסוכנותו גבוהה, בין היתר לאור עבירות מין שביצע בעבר, אחת מהן מעשה מגונה בכוח, ושללו למעשה אפשרות של חלופת מעצר. בחוות דעתו מיום 30.3.2006 קבע הפסיכיאטר המחוזי, כי המשיב היה אחראי למעשיו וכי הוא כשיר לעמוד לדין. לעומת זאת, בחוות דעת משלימה (מיום 11.7.2006), לאחר שהמשיב עבר בדיקה נוירופסיכולוגית ובדיקות נוספות, קבע הפסיכיאטר המחוזי כי תוצאות הבדיקות מעידות על פגיעה מוחית אורגנית חמורה, ולפיכך המשיב אינו אחראי למעשיו ואינו מסוגל לעמוד לדין. עוד קבע הפסיכיאטר בחוות הדעת המשלימה, כי "אין צורך באשפוזו [של המשיב] אך בהחלט מומלץ מעקב מרפאתי ויתכן סידור מוסדי בהמשך".

לאור חוות הדעת המשלימה, הורה בית המשפט על שחרורו של המשיב, ללא כל תנאים מגבילים. עם זאת, הורה בית המשפט, לבקשת המדינה, על עיכוב ביצוע החלטתו.

4.המדינה טוענת כי בית המשפט שגה בסוברו כי אין בידו סמכות להורות על מעצרו של המשיב. זאת, לטענתה, משום שחזקת הכשרות לעמוד לדין לא נשללה לאורה של חוות הדעת המשלימה, שהיא לכאורית בלבד, וטרם לובנה בהליך העיקרי. לטענת המדינה, לבית המשפט הסמכות להורות על מעצרו של אדם מוגבל, נפשית או שכלית, ולא תיתכן מסקנה אחרת, אשר פירושה יהא שחרור אדם שמסוכנותו גבוהה ביותר, ללא תנאי שיגן על הציבור מפניו. לעניינו של המשיב, טוענת המדינה, כי תמונת מצבו הקליני אינה חד משמעית, לאור חוות הדעת הראשונה, שבה מצא הפסיכיאטר המחוזי את המשיב כשיר לעמוד לדין. המדינה מוסיפה, כי אף אם יימצא המשיב בלתי כשיר לעמוד לדין, אין הדבר אומר בהכרח כי ישוחרר, שהרי בית המשפט אשר דן בהליך העיקרי יכול להורות על דרכי טיפול שונות.

לעומתה, סבור ב"כ המשיב, כי בית משפט קמא לא שגה עת הורה על שיחרורו של המשיב ללא כל תנאי, וזאת לאור חוות הדעת המשלימה, לפיה לא נדרש אשפוזו של המשיב. ב"כ המשיב מסכים, לחלופין, כי המשיב יימצא בחלופת מעצר אצל בני משפחתו, או שיהיה מאושפז בתנאי מעצר בבית חולים פסיכיאטרי, כשהוא נתון להשגחת הפסיכיאטר המחוזי. ב"כ המשיב הביע התנגדותו להחזקת המשיב במרפאת בריאות הנפש של שירות בתי הסוהר, בהעלותו חשש כי המשיב יקבל שם טיפול בלתי הולם.

5.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, באתי למסקנה כי דין הערר להתקבל.

העבירות המיוחסות למשיב חמורות ביותר. מסוכנותו הגבוהה מתגלה מהן, כמו גם מעברו הפלילי וממצבו הנפשי, המונע ממנו לשלוט בהתנהגותו ובדחפיו המיניים (כעולה מתסקירי שירות המבחן ומחוות הדעת הפסיכיאטריות). במצב דברים זה, לא ניתן בשום אופן לשחררו מהמעצר ללא כל תנאים מגבילים, שיהא בהם כדי להגן על הציבור מפני מסוכנותו.

נותר עתה לדון בשאלה, שמא אין סמכות לבית המשפט, בנסיבות העניין, להורות על מעצרו של המשיב.

6.סעיף 16 לחוק טיפול בחולי נפש, תשנ"א-1991 (להלן – החוק ), שכותרתו "אשפוז עצור", מורה בזו הלשון:

"(א) ציווה בית משפט על מעצרו של אדם, והוא סבור, אם על פי ראיות שהובאו לפניו מטעם העצור או מטעם תובע ... ואם על פי ראיות שהובאו לפניו ביזמתו הוא, כי העצור חולה וכי מצבו מצריך אשפוז, רשאי בית המשפט לצוות שהמעצר יהיה בבית חולים שיקבע הפסיכיאטר המחוזי או באגף פסיכיאטרי של בית סוהר ...".

הוראה דומה, המתייחסת למפגרים, מצויה בסעיף 19א לחוק הסעד (טיפול במפגרים), תשכ"ט-1969, המורה כי אם בית המשפט שוכנע כי עצור הוא מפגר, יורה על מעצרו "במעצר נפרד ככל האפשר או במעון נעול".

תנאי מוקדם לתחולתו של סעיף 16(א) לחוק הוא, שבית המשפט ציווה על מעצרו של הנאשם. בענייננו, כזכור, משהתקבלה חוות הדעת המשלימה שקבעה כי המשיב לא היה אחראי למעשיו ואינו כשיר לעמוד לדין, נמנע בית משפט קמא ממעצרו. חוששני כי בכך שגה בית המשפט. חוות הדעת המשלימה אינה עומדת בגפה. קדמה לה חוות הדעת הראשונה, שקבעה כי המשיב היה אחראי למעשיו וגם כשיר לעמוד לדין. בנסיבות אלו, צודקת המדינה בטענתה, כי הבירור אם המשיב היה כשיר בשעת מעשה, ואם כשיר הוא לעמוד לדין אם לאו, טרם מוצה, וכי בירור זה צריך להיעשות במסגרת ההליך העיקרי, בגדרו גם תינתן התשובה לשאלות אלו (השוו בש"פ 5453/02 מדינת ישראל נ' פלוני , ניתן ביום 30.6.2002, פסקה 5, מפי השופטת שטרסברג-כהן ).

7.מאחר שחלופת מעצר נשללה, ולאור מסוכנותו הרבה של המשיב, צריך היה בית המשפט להורות על מעצרו. בהתאם לסעיף 16 לחוק, נכון היה, לכאורה, להוסיף ולהורות – לאור מצבו של המשיב כפי שעלה במיוחד מחוות הדעת המשלימה – כי המעצר יהיה בבית חולים שיקבע הפסיכיאטר המחוזי או באגף פסיכיאטרי של בית הסוהר.

8.בדיון לפניי, עלתה השאלה כיצד זה ניתן להורות על מעצרו של המשיב בבית חולים שיקבע הפסיכיאטר המחוזי, שעה שמחוות דעתו המשלימה עולה כי אין צורך באשפוזו של המשיב. השאלה היא לכאורה במקומה. ברם, מהחומר החלקי שלפניי (המדינה לא צירפה לערר את החלטת בית המשפט מיום 20.4.2006) כלל לא ברור אם הפסיכיאטר המחוזי נתבקש על ידי בית המשפט להתייחס לשאלת המעצר בכלל, ובזיקה לסעיף 16 לחוק בפרט. נדמה, כי הידרשות הפסיכיאטר המחוזי לאשפוזו של המשיב הייתה כבדרך אגב, כאשר חוות דעתו המשלימה (כמו גם זו הראשונה) התמקדה בשאלת כושרו לעמוד לדין ובשאלת אחריותו למעשיו.

9.בנסיבות אלו, מוצא אני להורות לפסיכיאטר המחוזי להגיש לבית המשפט המחוזי חוות דעת משלימה ביחס לאפשרות שמעצרו של המשיב יהיה בבית חולים, לפי סעיף 16 לחוק. לאור חוות הדעת שתוגש, ולאור שאר הנסיבות, יחליט בית המשפט לגבי המקום בו יוחזק המשיב במעצר. אעיר, כי לא ניתן לקבל את חששו של ב"כ המשיב מטיפול רפואי לא נאות באגף פסיכיאטרי בבית הסוהר, כטענה שיש בה כדי למנוע כליל את מעצרו של המשיב. אם יגיע בית המשפט למסקנה כי אשפוז בבית חולים פסיכיאטרי אינו מעשי, הרי שסמכותו, מכוח סעיף 16 לחוק, להורות כי מעצרו של המשיב יהיה באגף הפסיכיאטרי של בית הסוהר. עם זאת, לא ראיתי להורות על מעצר מעין זה כבר עתה, משסברתי כי רצוי שבית המשפט יקבל את החלטתו תוך הישענות על מידע מירבי, ובכלל זה חוות דעת מטעם הפסיכיאטר המחוזי, אשר תתייחס לאפשרות שהמשיב יהיה עצור בבית חולים.

10.לאור כל האמור, הערר מתקבל. המשיב יוחזק במעצר עד תום ההליכים נגדו.

במקביל אני מורה למדינה לפעול לקידום החלטה על ידי בית המשפט הדן בתיק העיקרי, בעניין מסוגלותו של המשיב לעמוד לדין (השוו עניין פלוני , פסקה 6).

חוות הדעת המשלימה של הפסיכיאטר המחוזי בבאר שבע תוגש לבית המשפט המחוזי בתוך עשרה ימים. לאחר שתוגש חוות הדעת, יחליט בית המשפט על המסגרת הנאותה להמשך מעצרו של המשיב. עד להחלטת בית המשפט המחוזי, יישאר המשיב במקום המעצר בו הוא מוחזק היום.