בש"פ 5887/02 מועמר יוסף נסאר נ. מדינת ישראל

נגד העורר הוגש ביום 17.6.02 כתב אישום בבית המשפט המחוזי בחיפה, המייחס לו עבירה של קשירת קשר לביצוע פשע, החזקת נשק, נשיאת נשק וסחר בנשק, וזאת לפי סעיפים 499(א)(1) ו-144 לחוק העונשין, התשל"ז–1977. לפי הנטען בכתב האישום, במהלך חודש מאי 2002 החזיק העורר ברשותו מקלע מסוג P.K. בקוטר 7.62 מ"מ. במהלך אותו החודש קשר העורר קשר עם סאמר צוואפטה (להלן: סאמר), בכדי שזה ימצא עבורו קונה למקלע האמור. קונה כזה אכן נמצא, וסוכם כי מחיר המקלע יעמוד על 18,000 ש"ח. העורר העביר את הנשק לסאמר, אך בטרם הוצאה העסקה לפועל, נעצרו המעורבים על-ידי המשטרה.

במועד הגשת כתב האישום ביקשה המדינה את מעצרו של העורר עד תום ההליכים, וביום 1.7.02 נעתר בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט י' יעקבי-שווילי) לבקשה, והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. בהחלטתו, קבע השופט קמא כי בעבירות סחר בנשק טמונה סכנה חמורה לציבור, ואין די בנסיבותיו האישיות של העורר ובעברו הנקי כדי להסתפק בחלופה למעצר. על החלטה זו הוגש הערר שבפניי.

בהודעת הערר ובטיעונו בפניי טען בא-כוח העורר כי שגה בית המשפט בכך שהחליט לעצור את העורר עד תום ההליכים בהתבססו על מסוכנותו, ולא נתן משקל ראוי לנסיבות המקרה שבפניו. העורר הינו אדם שעברו נקי, הסובל ממחלות שונות, והיה על בית המשפט לשקול עובדות אלה בהכרעתו בנוגע למעצר. עוד טען, כי הקביעה לפיה קיימת מסוכנות אינה יכולה לעמוד בשל חוסר המקצועיות וחוסר התחכום בהתנהגות העורר. העורר חשף את זהותו בפני אנשים אותם לא הכיר, וביקש מסאמר לתווך בעסקת הנשק, ולא עשה זאת בעצמו. כמו כן טען כי טעה בית המשפט בכך שלא נעתר לבקשתו להכנת תסקיר מעצר, המתחייב עקב העובדה שהעורר הוא בעל התנהגות נורמטיבית ללא כל עבר פלילי. לבסוף, טען בא-כוח העורר כי הדיון בעניינו של העורר נקבע לחודש ינואר 2003, ובמידה והערר יידחה, ייגרם למרשו נזק בלתי הפיך, והוא ישהה במעצר תקופה של 8 חודשים עד לתחילת המשפט. באשר לחלופת מעצר, סבור בא-כוח העורר כי בית המשפט קמא לא בחן באופן מעמיק את חלופת המעצר שהוצעה על-ידי העורר, למעצר בית בתנאים מגבילים.

בא-כוח המשיבה התנגד לשחרורו של העורר ממעצר, וטען בפניי כי בעניין זה לא מדובר על סחר בנשק רגיל, אלא חומרת המקרה באה לידי ביטוי בסוג הנשק שהועבר מיד ליד. אין מדובר פה בסחר בכדורים או באקדח, אלא סחר במקלע העשוי לגרום לנזקים כבדים. עוד טען, כי לפי מבחני הפסיקה מדובר במקרה מובהק למעצר בשל מסוכנות. הנשק שהועבר יכול היה להגיע לידיים עוינות, ובמקרה זה הנשק הוצע לתושב הרשות הפלסטינית. גם בא-כוח המשיבה הביע מורת רוחו מתאריכי הדיון שנקבעו, עם זאת טען כי במועד שנקבע לחודש ינואר תסתיים שמיעת התיק, ותינתן הכרעת דין.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים באתי לכלל מסקנה כי קיימת עילה למעצרו של העורר, וכי לכאורה אין חלופה למעצר אשר תוכל להבטיח את מטרת המעצר. זאת בשים לב לכך שהעורר מואשם כי יזם עסקה למכירת מקלע, שהוא כלי נשק התקפי היכול לגרום לפגיעות קשות בנפש ואינו משמש ככלי נשק להגנה עצמית. יתרה מכך, העורר, שסיפק את הנשק, העבירו לתושב שטחים לצורך מכירתו, ולא נתן דעתו כלל למיקום הסופי שבו יימצא הנשק. נכונותו של העורר להעביר את הנשק לתושב שטחים, סוג הנשק ומידת מעורבותו של העורר בעסקה, כספק הנשק, מצביעים על הסיכון הנשקף ממנו, ולפיכך מכריע שיקול המסוכנות את הכף בעומדו אל מול שאר הנסיבות האישיות.

עם זאת, אין דעתי נוחה מהתאריכים שנקבעו לשמיעת התיק, ומהעובדה שתחילת שמיעת התיק נדחתה, כך שהעורר ישב במעצר תקופה שלמעלה ממחצית השנה ללא שהחלה שמיעת משפטו. לפיכך אני מורה כי החלטה זו תובא לידיעת נשיא בית המשפט המחוזי כדי שיעשה להקדמת המועד של שמיעת הראיות בתיק. אם בקשה זו תידחה, ולא יימצאו תאריכי שמיעה במהלך חודש נובמבר, יוכל העורר לפנות לבית המשפט בבקשה לעיון חוזר בהחלטת המעצר.

בכפוף לאמור הערר נדחה.