בש"פ 5897/98 אבנרי בזק נ. מדינת ישראל

זהו ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב, בב"ש 81836/98, - מפי השופט ע' דוויק - לעצור את העוררים עד תום ההליכים נגדם בת.פ. 10310/98.

כתב האישום אשר הוגש כנגד הנאשמים מייחס להם עבירות של קשירת קשר לפשע (חטיפה), חטיפה לשם חבלה או עבירת מין, כליאת שווא, שידול למעשה זנות ואיומים. בנוסף על כך מואשם עורר 1 גם בעבירה של סיוע לאונס. על פי מסכת העובדות המתוארת בכתב האישום קשרו העוררים, ביחד עם אחרים אשר עדיין לא נתפשו על ידי המשטרה, לחטוף נערות לשם מכירתן לעיסוק בזנות. כתב האישום מבוסס על הודעותיהן של שתי מתלוננות. המתלוננת הראשונה טוענת כי העוררים פיתו אותה לעלות לחדר במלון בטבריה, כלאו אותה, והובילו אותה בעל כורחה ותחת איומי סכין לתל אביב. בהגיעם לתל אביב הביאו העוררים את המתלוננת לחדר במלון אלכסנדר והודיעו לה כי הם מתעתדים למכור אותה לעבוד בזנות לגורם זה או אחר. באותו מעמד נאנסה המתלוננת פעמיים. פעם אחת על ידי אדם בשם אנדרי ופעם שניה על ידי אדם שכונה ספורטסמן. בכל משך הזמן הזה שהה העורר 1 בחדר סמוך ולא עשה דבר למניעת האונס. המתלוננת נשארה כלואה בחדר זה משך ימים אחדים עד שהועברה לאכסניה בבת ים. באכסניה זו הוחזקה בכפיה כשבוע וחצי ושוב הועברה, בעל כורחה, לדירה ברח' בלפור בתל אביב. בדירה זו היא נכלאה תחת השגחת העוררים. בשלב כלשהו הצליחה המתלוננת ביחד עם אישה נוספת, היא המתלוננת השניה, לברוח מהדירה ומידיהם של העוררים.

המתלוננת השניה עברה גם היא, על פי הודעתה, מסכת יסורים דומה. גם היא נחטפה על ידי העורר 1, נכלאה והועברה למלון בתל אביב ואף נאנסה על ידי ספורטסמן. למחרת הועברה לדירה ברח' בלפור בתל אביב ושם הוחזקה בכפיה ותחת שמירה, עד שנמלטה ביחד עם המתלוננת 1.

בית המשפט קמא סקר את הראיות שהוצגו לפניו והגיע למסקנה כי יש ראיות לכאורה כנגד העוררים. הוא הוסיף וציין כי מעורבותם של אחרים בפרשה חמורה זו איננה מפחיתה מחומרת המעשים המיוחסים לעוררים. בית המשפט קמא הוסיף וקבע כי מתקיימת עילת מעצר עד תום ההליכים כנגד העוררים. את החלטתו נימק בית המשפט קמא תוך שהוא מצביע על חומרת המעשים ונסיבותיהן, מסוכנותם הברורה של העוררים לבטחון הציבור והחשש כי שחרורם יוביל לשיבוש הליכי חקירה לרבות בדרך של תיאום גרסאות עם חבריהם שטרם נתפשו. עוד קבע בית המשפט קמא כי לאור חומרת האישום המיוחס לעוררים "חלופת מעצר" אינה באה בחשבון.

באת-כוח העוררים טענה לפני כי שגה בית המשפט קמא בהחלטתו וכי היה עליו להבדיל בין "העבריינים העיקריים" בפרשה זו, שלא נתפשו עדיין על ידי המשטרה, לבין העוררים שמעולם לא נקטו באלימות כלפי המתלוננות והם אינם מסוכנים כלל, לא לבטחון הציבור ואף לא לבטחון המתלוננות עצמן. כן טוענת באת-כוח העוררים כי נאשם מס' 3 שגם הוא לקח חלק במסכת האירועים שוחרר ממעצר. באת-כוח העוררים רואה בכך הפליה בלתי מוצדקת כלפי העוררים ודורשת להסתפק בחלופת מעצר.

דעתי היא כי דין הערר להידחות. מחומר הראיות לכאורה שהוצג כנגד העוררים, עולה כי העוררים נטלו חלק ממשי ופעיל בחטיפתן ובכליאתן של המתלוננות. זאת ועוד אחרת, מתוך התשתית הראייתית עולה גם החשש מפני הישנות המעשים. גם העובדה שחלק מן העבריינים בפרשה זו טרם נתפשו וזהותם אף לא ידועה למשטרה מגדילה את החשש מפני האפשרות לשיבוש הליכי חקירה. השתכנעתי גם כי העדר עבר פלילי לעוררים אינו יכול לפעול לטובתם בנסיבות חמורות אלו. אשר לטענת ההפליה מקבל אני את עמדת ב"כ המשיבה כי דין טענה זו להידחות. הסיבה לכך שהמשיבה לא ביקשה את מעצרו של נאשם 3 בת.פ. 10310/98 היא שהמשיבה לא הצליחה לגבש תשתית ראייתית שדי בה כדי לבסס את הדרישה לעוצרו עד תום ההליכים.

אי לכך, אני דוחה את הערר ומורה כי החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב תשאר בתוקפה.