בש"פ 5898/11 שאפיק אבו אלקיעאן נ. מדינת ישראל

1.

בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע נטען, כי בתאריך 22.2.11, בשעת לילה, נמנה העורר על קבוצה שחבריה פצעו וגרמו חבלות חמורות למספר אנשים על רקע מאבק בין שני פלגים של משפחת אבו אלקיעאן. כתוצאה מאותו אירוע הובהלו מספר נפגעים לקבלתו של טיפול רפואי, ובחלקם נתגלו אף פציעות מירי. באשר לעורר, נטען בסעיף 15 של כתב האישום, כי הוא ואחר החלו לירות מאקדחים שהחזיקו בידיהם לעבר וודיע אבו אלקיעאן.

2.

עם הגשתו של כתב האישום עתרה המשיבה לעצור את העורר עד תום ההליכים. בהחלטה מיום י"ב בתמוז התשע"א (14.7.11), קבע בית משפט קמא כי קיימות ראיות לכאורה להוכחתו של האישום, אולם קודם שיוחלט כיצד לנהוג בעורר התבקש שרות המבחן להגיש תסקיר מעצר. בתסקיר שהוגש בהמשך הדיון (שהתקיים בפני מותב אחר של בית המשפט המחוזי), הביע שירות המבחן את הדעה כי החלופה המוצעת בעניינו של העורר יש בה כדי לצמצם את רמת הסיכון הנשקפת ממנו, אולם נכון לעשות בה שימוש רק לאחר שייחתם הסכם סולחה בין הצדדים היריבים. כאן המקום להוסיף, כי המלצה ברוח דומה נכללה בעניינו של הנאשם האחר בתיק זה, איסמאעיל אבו אלקיעאן, ואף שחלקו של אותו נאשם באירועים האלימים נראה לכאורה חמור יותר, החליט בית המשפט המחוזי לשחררו למעצר בית בכפוף להפקדתן על ערבויות שונות. כנגד ההחלטה לעצור את העורר מופנה הערר שבפני.

2.

נקודת המוצא לדיון היא כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת האישום, ובמרכזן דברים שנרשמו מפיו של וודיע אבו אלקיעאן בהודעה מיום 22.2.11 (" אני רואה את שאפיק חסן אבו אלקיעאן ... יורה גם באקדח לעברי ולעבר טלאל" ) . גרסה זו, ככל שיוחלט ליתן בה אמון, יהיה די בה להרשעת העורר. המסקנה הנוספת המתבקשת מכך היא שנגד העורר קמה עילת מעצר נוכח סכנתו לציבור. הדברים מקבלים משנה חומרה נוכח הרשעת העורר בשנת 2005 בעבירת אלימות בגינה נדון ל-12 חודשי מאסר, וכן העובדה שגם בימים אלה הוא נקרא לתת את הדין על עבירות אלימות נוספות שביצע, על פי הנטען, בחודש נובמבר 2007. בנסיבות אלו נכון היה להורות על מעצר העורר עד תום ההליכים, אולם החלטתי שלא ללכת בדרך זו הואיל ומעורבים נוספים בפרשה, ובהם כאלה שחלקם באירועים האלימים גדול מזה של העורר – שוחררו. במיוחד ראוי להפנות לעובדות שיוחסו לאיסמאעיל חסן אבו אלקיעאן בסעיפים 20 ו-21 לכתב האישום, ועל פיהן ירה נאשם זה מאקדח, ובניגוד לעורר הוא גם פצע את טלאל מוחמד אבו אלקיעאן. אכן, המלצתו של שרות המבחן להורות על שחרור לחלופה רק לאחר שייחתם הסכם סולחה יש בה טעם רב, אולם משהדבר לא עמד בדרכו של איסמאיל להשתחרר ממעצר, נכון לנהוג כך גם עם העורר.

לפיכך, אני מקבל את הערר ומורה על שחרורו של העורר למעצר-בית בביתו של אס-סקי אבודרחים שבתל-אביב. זה האחרון וכן דינר עזיז יפקחו על תנועות העורר בכל שעות היממה. אני מוסיף ומורה, כי השחרור מותנה באלה: הפקדתן של ערבות עצמית של העורר בסך 20,000 ש"ח, ערבות צד ג' בסך 25,000 ש"ח, והפקדה במזומן של 10,000 ש"ח. כמו כן, יהיה נתון העורר באיזוק אלקטרוני.

שחרור העורר יתבצע לאחר שיפקיד את כל הערבויות בהן חויב.