בש"פ 5900/00 מדינת ישראל נ. קאיד אל-אמיטל

1.ביום 4.12.99 הוגש כנגד המשיבים ושניים אחרים כתב אישום בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, בו יוחסו להם עבירות של רצח בכוונה תחילה וקשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיפים 300(א)(2) ו499-(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז1977-. ביום 6.4.00 נעצרו שני חשודים נוספים בפרשה והוגש נגדם כתב אישום, ולבקשת המדינה אוחד הדיון בשני המשפטים. על-פי הנטען בכתב האישום המתוקן קשרו ששת הנאשמים - קאיד (המשיב 1), נאיף (המשיב 2), פאיז, עודה, סאלם ופראג' וכן דודם סלמאן, כולם בני משפחת אמיטל - להרוג את לבאד זנייד (להלן: המנוח), בן משפחה אשר היו מסוכסכים עמו. ביום 12.11.99 הצטיידו הנאשמים וסלמאן בכלי נשק, רובה גליל ורובי -16 M וכן שברייה, ונסעו למקום הימצאו של המנוח; הם הפתיעו אותו בשעה שעסק בהכנת מזון לגמליו, פתחו לעברו באש וגרמו לפציעתו. בזירת האירוע נכחו בנו של המנוח, יליד 1984 ובתו, ילידת שנת 1995. בעקבות פציעתו נפל המנוח ארצה, והנאשמים וסלמאן הסתערו לעברו. סלמאן ניגש אל המנוח במטרה לתקוף אותו באמצעות סכין שברייה שהחזיק בידו; המנוח שלף אקדח וירה לעבר סלמאן. הנאשמים החלו לירות במנוח מספר רב של יריות, ונאיף אף היכה את המנוח באמצעות קת הרובה שהחזיק בידו. במנוח פגעו שלושה-עשר קליעים שנורו לעברו, והוא מת במקום. סלמאן, אשר נפגע בחזהו מקליע שירה בו המנוח, מת לאחר שפונה למרפאה ברמת חובב. עם הגשת כתב האישום המקורי הוגשה בקשה למעצרם של המשיבים וכן של שני נאשמים נוספים, פאיז ועודה, עד לתום ההליכים; ארבעת הנאשמים הסכימו למעצר, בכפוף לשמירת זכותם להגיש בקשה לעיון חוזר בכל שלב, בלא שיצטרכו להראות שינוי נסיבות. בית המשפט המחוזי בבאר שבע (הנשיא א' לרון) נעתר לבקשת המדינה והורה על מעצרם של הארבעה, וזאת בכפוף לזכותם להגיש בקשה לעיון חוזר כאמור.

לאחר מעצרם של סאלם ופראג', אשר אותרו בשלב מאוחר יותר, הוגשה בקשה גם למעצרם של האחרונים עד לתום ההליכים. ביום 28.5.00 דחה בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט י' פלפל) את הבקשה. בהחלטתו קבע השופט כי "הראיות אינן איתנות עד כדי כך שיצדיקו שלילת חירותם של המשיבים".

ביום 2.7.00 הגיש נאשם נוסף, עודה, בקשה לעיון חוזר לבית המשפט המחוזי, וזאת, לטענתו, כיוון שתשתית הראיות אינה מספקת לצורך מעצרו וכיוון שנוצרה אפליה בינו לבין סאלם ופראג' אשר שוחררו. בית המשפט המחוזי בבאר שבע (הנשיא א' לרון) דחה את הבקשה. ערר שהוגש על החלטתו של בית המשפט המחוזי התקבל על-ידי בית משפט זה (השופטת ד' דורנר) ביום 10.8.00, ובית המשפט הורה על שחרורו של עודה. בעקבות השחרור האמור הגישו המשיבים לבית המשפט המחוזי בבאר שבע בקשה לעיון חוזר במעצרם ובית המשפט (השופטת ש' דברת) נעתרה לבקשה. על החלטה אחרונה זו הוגש הערר שבפניי.

2.בית המשפט המחוזי אשר דן בבקשת המשיבים לעיון חוזר קבע, כאמור, כי אין די ראיות למעצרם של המשיבים עד תום ההליכים. בהחלטתו הדגיש בית המשפט (השופטת ש' דברת) את העובדה כי בית משפט זה (השופטת ד' דורנר) שיחרר נאשם אחר, עודה, בקובעו כי עדותו של עיד, כשלעצמה, אינה מספיקה למעצר, וכי בעניינו של עודה אין די ראיות נוספות שיצדיקו את המשך מעצרו. בית המשפט המחוזי בחן את הראיות הנוספות הקיימות בעניינם של המשיבים וקבע כי אין בהן די כדי להצדיק את מעצרם, וזאת אף בהתחשב בכך שנאשמים נוספים בפרשה שוחררו. בעניינו של קאיד ציין בית המשפט, כי פרט לעדותו של עיד אין כל ראיה נוספת הקושרת את קאיד לאירוע; בית המשפט הדגיש כי עיד, אשר זיהה בוודאות את קאיד לפי הנטען בהודעתו, שגה בזיהויו בתצלומים שהוצגו לו. כך נאמר בהחלטה: "הוצגו בפני עיד תמונות כאשר שתי תמונות של נאיף ואחת של פאיז. עיד מזהה את תמונתו של נאיף כתמונה של נאיף והשניה של קאיד, ואם טוען הוא שקאיד "חורר את אביו", הכיצד אינו מזהה שאין זו תמונתו של קאיד במיוחד שבעדותו מסר את תיאורו של קאיד וטען שמכיר אותו מילדות". בעניינו של נאיף קובע בית המשפט כי אמנם קיים תיעוד של שיחות במכשיר הטלפון הסלולרי של נאיף עם פאיז אך בנסיבות העניין אין בכך די כדי לעצרו.

3.יובהר תחילה, כי לא היתה מחלוקת בין הצדדים באשר לקיומה של עילת מעצר. השאלה שעמדה להכרעה נגעה לקיומן או היעדרן של ראיות לכאורה בעניינם של המשיבים.

בפניי טען בא-כוח המדינה, כי קיימים הבדלים משמעותיים בראיות בין המשיבים לבין הנאשמים האחרים בפרשה אשר שוחררו, וכי מטעם זה יש לעצור את המשיבים עד לתום ההליכים. בא-כוח המדינה עמד על כך, כי הבסיס לאישום של כל המעורבים בפרשה הוא הודעותיו של עיד זנייד, בנו של המנוח, אשר נוכח בזירת האירוע וסיפר בהודעותיו על התרחשויות אותו יום. לטענתו, עיד אמנם הפליל בהודעותיו את כל הנאשמים וקשר את כולם לאירוע, אך קיימים הבדלים ברמת הפירוט לגבי חלקו של כל אחד ואחד מן הנאשמים. כך, לפי הטענה, אף אם ניתן לומר כי אין די בהודעותיו של עיד כדי להוות ראיה לכאורה למעצרם של הנאשמים אשר שוחררו, המצב שונה ביחס למשיבים בערר זה, אשר לגביהם עדותו של עיד מפורטת ונחרצת. עיד סיפר כי ראה את השניים מחליפים ביניהם כלי נשק ולאחר ההחלפה ראה את קאיד יורה לעבר המנוח צרור יריות. עוד סיפר עיד, כי נאיף ניגש אל המנוח והיכה אותו בראשו באמצעות הנשק שבידו. בא-כוח התביעה הצביע על כך, כי הודעותיו של עיד נתמכות במספר ראיות חיצוניות: ראשית, בדיקה בליסטית הראתה כי בנשקו של קאיד היה מעצור שלא איפשר לו לירות, עובדה שיש בה כדי להסביר את פשרם של חילופי הנשק בין קאיד לנאיף; שנית, האליבי שמסרו השניים הופרך, שכן בעל המסעדה שבה טענו ששהו בעת אירוע הירי העיד כי בזמן האירוע לא שהו השניים במקום; שלישית, פלט שיחות הטלפון הסלולרי של נאיף מצביע על כך שבין נאיף לבין נאשמים אחרים התקיימו שיחות קצרות סמוך לאחר אירוע הירי, ולכאורה מדובר בשיחות שבין השותפים למעשה. בא-כוח התביעה הצביע על כך כי המשיבים קשרו עצמם זה לזה, ולפיכך, מעורבות של אחד מהם בפרשה משליכה גם על חברו.

באי-כוח המשיבים טענו כי אין בידי התביעה די ראיות למעצרם של המשיבים, וכי אין בסיס להבחנה בין המשיבים לבין הנאשמים האחרים, אשר שוחררו מחוסר ראיות. לטענת הסניגורים, כיוון שנקבע בהחלטות של בית המשפט המחוזי (ביחס לסאלם ופראג') ואף בבית משפט זה (ביחס לעודה) כי אין די בהודעתו של עיד כדי לעצרם עד לתום ההליכים, הרי שהדברים יפים גם ביחס למשיבים; ומשהוצאה מגדר הראיות לכאורה הודעתו של עיד, לא נותרו ראיות נוספות המצדיקות את המשך מעצרם של המשיבים. בא-כוח המשיב 1 ציין כי בנפול הודעתו של עיד, הראיה היחידה העומדת לחובת מרשו היא סתירת האליבי, ולטענת הסניגור, האליבי שמסרו המשיבים לא הופרך.

הסניגורים הוסיפו וטענו עוד, כי עיד שגה כאשר נדרש לזהות את המשיבים בתצלומים שהוצגו לו בעת שנגבתה הודעתו במשטרה. הטעות בזיהוי מצטרפת להודעותיו הבעייתיות של עיד ומחלישה אף היא את הראיות הקיימות נגד מרשיהם.

4.לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר החקירה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להתקבל.

עיון בהודעתו של עיד מגלה כי הלה זיהה בוודאות את המשיבים והצביע עליהם פעמים רבות לאורך הודעתו כמי שהיו השותפים הפעילים ברציחת אביו. עיד, נער צעיר שנקלע לאירוע קשה וטראומטי בו נרצח אביו לנגד עיניו מסר הודעה מפורטת ולכאורה ניכר על פני הדברים כי עשה מאמץ שלא לשרבב פרטים שלא היה בטוח כי נכונים הם. בהודעתו מיום 14.11.99 סיפר עיד כי הבחין בקאיד ובנאיף בשעה שאלה החליפו ביניהם נשקים, ולאחר מכן ראה כי קאיד ירה באביו צרור יריות. בלשונו: "שמעתי יריה ונפל סלמאן באו הילדים האלה וקאיד נשאר מחורר את אבא שלי עם הרובה, לפני שיחורר את אבא שלי עם הרובה הוא החליף עם נאיף. ביד של נאיף היה רובה, קאיד נתן לנאיף את הרובה שלו ונאיף לקח מקאיד את הרובה שלו ואז קאיד חורר את אבא שלי עם הרובה של נאיף..." (עמ' 2-1). לשאלת השוטר מי ירה באביו פרט לקאיד ענה עיד "לא יודע, ראיתי רק את קאיד שהיה עם הפנים אלי והרובה שלו ביד וראיתי אותו יורה באבא שלי וכולם צעקו לו "מספיק קאיד, מספיק קאיד" והוא המשיך לחורר את אבא שלי ושם את כל המחסנית עליו" (עמ' 3). גם בהודעתו מיום 17.11.99 חוזר עיד ומדגיש את מעורבותם של קאיד ונאיף באירועי הדמים: "ואז הגיעו קעיד, נאיף, פראג' וסאלם ועודה, נאיף עמד כבר מאחורי אבא שלי וקאיד מולו עם הפנים אלי וראיתי אותם מחליפים רובים קאיד נתן לנאיף את הרובה הקצר ולקח מנאיף את הרובה הארוך ונאיף לקח את הרובה הקצר, אני ראיתי את קעיד יורה מטווח של אולי מטר אחד יורה באבא שלי עם הרובה, הרבה ירה הוא חורר את אבא שלי כאשר הרגליים והידיים האחרים עם הגב אלי אם ירו אני לא יודע מי שראיתי שירה זה קאיד כי היה עם הפנים אלי והיה גלוי לעברי" (עמ' 4-3). משנשאל האם הבחין באנשים נוספים אשר פגעו באביו ענה עיד "אני ראיתי את כל אלה במצב של המולה כאשר חוץ מקאיד שירה כולם בועטים בו בראש ובידיים וברגליים ואני ראיתי את נאיף בשלב כלשהו מרביץ עם הרובה לאבא לי על הראש" (עמ'5). כעולה מן האמור, עיד הצביע באופן ברור על חלקם הדומיננטי של קאיד ונאיף ברצח אביו. אמנם, הגם שעיד נקב בשמותיהם של כל ששת הנאשמים כמי שהיו מעורבים באירוע, ואף ציין כי הוא מכיר אותם מילדותו, שלושה נאשמים בפרשה שוחררו; אלא שקיימת הבחנה בין האופן שבו מתאר עיד את חלקם של המשיבים באירוע לבין האופן שבו הוא מתאר את חלקם של שלושת הנאשמים הנוספים ששוחררו; לפיכך, אף אם לגבי שלושת האחרים אין די בעדותו של הנער, כלשעצמה, כדי להצדיק את מעצרם עד תום ההליכים, אין הדבר כך ביחס לשני המשיבים, שעליהם מצביע עיד כמי שנטלו חלק פעיל באירוע.

יתרה מזאת, גרסתו של עיד מתחזקת, לכאורה, על-ידי ראיות חיצוניות: ראשית, כאמור, בדיקה בליסטית הראתה כי לא בוצע ירי מנשקו של קאיד בשל מעצור בנשק ולכאורה יש בכך כדי להוות הסבר להחלפת הנשקים בין קאיד לבין נאיף. שנית, נאיף אמר בהודעתו כי הטלפון הסלולרי שלו היה ברשותו ביום האירוע, אך טען כי לא שוחח בטלפון באותו יום; אלא שתרשימי השיחות מצביעים על כך כי בוצעו ממכשיר הטלפון הסלולרי של נאיף שיחות עם אביו, עודה ופאיז. נאיף, בהודעתו, הכחיש כי שוחח עם פאיז ביום האירוע (הודעה מיום 23.11.99 בעמ' 2), ובאשר לאביו ולעודה נאמר בהודעה כי בזמנים הרלוונטים לשיחות שהה נאיף במחיצתם; לא עלה בידי נאיף לספק כל הסבר לפשר השיחות הללו (הודעה מיום 23.11.99 בעמ' 8-5). נוסיף עוד, כי אף בגרסת האליבי שמסרו המשיבים אין, לכאורה, כדי לסייע בידם; לפי גרסתם, הם שהו עד לשעה 16:00 במסעדה. גרסה זו אינה מתיישבת עם הגרסה שמסר בעל המסעדה, ולפיה, משחזר למסעדה, בין השעות 15:00-14:30 נאיף, קאיד ואביו לא היו שם.

זאת ועוד, כאמור, שופטת בית המשפט קמא ייחסה, בהחלטתה לשחרר את המשיבים, חשיבות מכרעת לעובדה כי עיד שגה בזיהויו של קאיד כאשר הוצגו לו תצלומים על-ידי החוקר; אלא שהשופטת נתפסה לכלל טעות בעניין זה, שכן בחינת הודעתו של עיד (ההודעה מיום 17.11.99, בעמ' 8-7) מגלה כי הלה זיהה נכונה את שלושת הנאשמים, והבחין ביניהם בבירור. מההודעה עולה כי הוצגו לעיד 3 תמונות והוא נתבקש לזהות את המצולמים בהם. וכך אמר: "הבחור שבתמונה מס' 3 זה נאיף... שעליו דיברתי בעדות שלי, התמונה מספר 2 זה פאיז ... והתמונה מס' 1 זה קאיד...זה שאני מכיר אותו טוב והוא זה שירה באבא שלי ביום שישי האחרון. התמונה מספר שלוש זה נאיף שהחליף עם קאיד שבתמונה מספר 1 את הרובים...". ואכן, בדיקת הכיתוב מאחורי התצלומים שניתנו לעיד מגלה, כי זיהויו של עיד היה מדוייק: שכן מאחורי תמונה מס' 1 מופעים פרטיו של קאיד, מאחורי תמונה מס' 2 מופעים פרטיו של פאיז, ואילו מאחורי תמונה מס 3 מופיעים פרטיו של נאיף. אלא, שבסיום הזיהוי, הוסיף השוטר על גבי ההודעה פרטים משלו: הוא הפך את התצלומים כדי להעלות על הכתב את פרטי המצולמים הרשומים על גביהם כדי להשוותם לזיהוי של עיד; ברישום זה ניכר על פניו כאשר משווים את הרישום על גבי התצלומים לרישום על גבי ההודעה כי השוטר שגה והעתיק פעמיים את פרטיו של נאיף שצולם בתמונה מס' 3, כך שבהמשך ההודעה כתב השוטר עצמו כי תצלום מס' 1 הוא תצלומו של נאיף ואף תצלום מס' 3 הוא תצלומו של נאיף; כאמור, על גבי התצלומים עצמם צויין כי תצלום מס' 1 הוא תצלומו של קאיד וכי תצלום מס' 3 הוא תצלומו של נאיף; לפיכך, זיהויו של עיד היה מדוייק, והטעות היחידה לעניין זה היא טעותו של השוטר, אשר שגה בהעתקת פרטי התצלומים.

נוכח כל האמור לעיל שוכנעתי כי קיימות ראיות לכאורה למעצרם של המשיבים. המעשים המיוחסים למשיבים מקימים חזקת מסוכנות אשר לא נסתרה. לכך יש להוסיף כי עיד, שהוא העד המרכזי שעליו מבוססת גרסת התביעה אמר בהודעתו במשטרה מיום 2.4.00 את הדברים הבאים: "נמסרו לנו מגורמים שונים שבמידה ואני מוסר עדות בבית המשפט יחסלו אותי ואני מאוד חושש ומפחד מהם מאוד ואני מפחד למסור עדות נגד בני משפחת אל-אמיטל ואני רוצה שמהלך עדותי ישמרו עלי האנשים האלה מסוכנים והם רצחו את אבא שלי בני המשפחה הבריחו אותי לכבשים כדי לשמור עלי מבני משפחת אל-אמיטל". בהתחשב בעבירה ובנסיבות ביצועה - ירי מאסיבי בנשק חם - אינני רואה כי יש חלופה למעצר אשר יש בה כדי להשיג את מטרת המעצר.

אשר על כן, הערר מתקבל.