בש"פ 5901/05 מחמוד ואיל נ. מדינת ישראל

1.בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת ח' בן עמי) מיום 3.6.05, לפיה התקבל ערר על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט ד' מינץ) ונעצר העורר עד תום ההליכים נגדו.

2.נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של רכישת והחזקת נשק, סיוע לנשיאת נשק, החזקת תחמושת וסיוע להחזקת תחמושת. על פי הנטען בכתב האישום, בשנת 2001 רכש העורר אקדח מסוג ברטה וכן שתי מחסניות תחמושת, אותם החזיק בארון בביתו. בתחילת שנת 2003 השאיל העורר את האקדח לגיסו אשר העביר אותו לפעיל ארגון הטרור "החזית העממית". לאחר שהחזיר הפעיל את האקדח לגיסו של העורר, והעורר קיבל אותו חזרה ממנו, החביא העורר את האקדח בבית של בן אחותו. כתב האישום מוסיף ומתאר אירוע נוסף, באמצע שנת 2004, בו ביקש גיסו של העורר מספר כדורי אקדח כדי להעבירם לאדם אחר. כן קיבל הגיס אמצעי לחימה מאדם אחר והעביר אותם אל העורר על מנת שזה יחזיק בהם עבורו.

3.עם הגשת כתב האישום הגישה המדינה לבית משפט השלום בירושלים בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו. בהחלטתו ציין בית המשפט שאין מחלוקת באשר לקיומן של ראיות לכאורה להוכחת האישומים. המחלוקת היתה סביב שאלת קיומה של עילת מעצר והחלופות לו. בית משפט השלום קבע כי עבירות הבטחון המיוחסות לעורר מקימות בעניינו חזקת מסוכנות סטטוטורית לפי הוראת סעיף 21(א)(1)(ג)(2) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996. בית המשפט הוסיף וקבע, שלאור העובדה שעל פי כתב האישום העורר שימש כתובת לאחסון אמצעי לחימה, חזקת המסוכנות בעניינו לא נסתרה. משכך, בחן בית המשפט את האפשרות לאיין את המסוכנות בדרך של חלופת מעצר, והסיק שניתן להסתפק במעצר בית מלא.

בהנמקתו ציין בית המשפט שהעורר מסר את האקדח הנזכר בכתב האישום למשטרה לאחר שנחקר על ידה. מכאן הסיק שניתן לתת בו אמון. כמו כן ציין בית המשפט כי לאחר חקירתו, שוחרר העורר על ידי המשטרה, ורק לאחר שנודע למשטרה שהחזיק גם בתחמושת, נעצר שוב. כן הזכיר בית המשפט בין שיקוליו את העובדה שאשתו של העורר חולת סרטן וזקוקה לעזרתו ולהם ילדים קטנים. בית משפט השלום החליט אפוא לשחרר את העורר לחלופת מעצר בתנאי מעצר בית מלא.

4.על החלטת בית משפט השלום הגישה המדינה ערר לבית המשפט המחוזי, אשר קיבל את הערר והורה לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו. בית המשפט המחוזי קבע כי אין בעובדה שהעורר מסר את האקדח למשטרה כדי להצביע על כך שהוא ראוי לאמון, שכן העורר נמנע מלדווח למשטרה על התחמושת המצויה בהחזקתו. כן קבע כי אין בנסיבותיו האישיות של העורר, במחלת אשתו או בילדיו הקטנים, כדי להטות את הכף לטובתו, נוכח האישומים החמורים נגדו.

בית המשפט המחוזי ציין סיבה נוספת להתערבות בהחלטת בית משפט השלום. החלטתו של בית משפט השלום לשחרר את העורר לחלופה ניתנה בשני שלבים. תחילה החליט כי במישור העקרוני ניתן להסתפק בחלופה, והזמין תסקיר מעצר משירות המבחן לבחינת החלופה המוצעת על ידי העורר. ברם, בטרם קבלת התסקיר קבע בית משפט השלום דיון בנושא החלופה והחליט לשחרר את העורר לחלופה המוצעת. נמצא, שבמועד מתן ההחלטה לשחרר את העורר לחלופה המוצעת, לא היה מונח בפני בית משפט השלום התסקיר שהוזמן על ידו.

5.להשלמת התמונה יצוין כי, גיסו של העורר, שהעביר את האקדח לפעיל החזית העממית, עומד כעת לדין בבית המשפט המחוזי בירושלים בגין עבירות בנשק ובגין עבירה של תמיכה בארגון טרוריסטי. בבקשה שהוגשה לעצרו עד תום ההליכים החליט בית המשפט המחוזי (השופט מ' דרורי), בהחלטה מיום 16.6.05, לשחרר את הגיס למעצר בית ובתנאים מגבילים נוספים. בבסיס ההחלטה עמד תסקיר מבחן חיובי לפיו העבירות בוצעו בשל גילו הצעיר, וכי הגיס, סטודנט לפסיכולוגיה, מודע לבעייתיות שבמעשיו והביע דאגה להמשך התפתחותו בלימודים, כלשון בית המשפט.

בית המשפט המחוזי הדגיש את השוני בין עניינו של הגיס לבין עניינו של העורר בכך שבעניין העורר החליט בית משפט השלום לשחררו בטרם קבלת התסקיר בעוד שהחלטתו לשחרר את הגיס ניתנה על פי המלצת שירות המבחן שהתקבלה על ידו.

6.בדיון שהתקיים בפניי חזרו באי-כוח הצדדים על הטענות שהועלו בערכאות הקודמות. לדעת באת-כוח העורר, מרשה לא ידע כלל כי האקדח נמסר לפעיל אירגון טרור. כן טענה כי העורר מנהל חיים נורמטיביים, מועסק בעבודה קבועה ומטפל באשתו החולה ובילדיו הקטנים. בא-כוח המדינה, מנגד, הדגיש את המסוכנות הרבה הנשקפת מהעורר, הנלמדת מעבירות הבטחון המיוחסות לו. כן ציין כי העבירות בוצעו לאחר שאשתו חלתה. נסיבותיו האישיות לא מנעו מהעורר מלבצע את העבירות, ואין הן צריכות לעמוד כשיקול מכריע בעניין תוצאותיהן.

7.לאחר שמיעת באי-כוח הצדדים ועיון בהחלטות הערכאות הקודמות ובמסמכים שהוגשו, שוכנעתי שאין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי. עבירות הבטחון המיוחסות לעורר מקימות חזקה כבדה של מסוכנות, חזקה שלא נסתרה על יד העורר. אכן, נסיבותיו האישיות של נאשם עשויות, במקרים מסוימים, להטות את הכף לטובתו. אולם, כאשר מדובר בעבירות בטחון חמורות, השלכות המעצר על העורר ועל בני משפחתו אינן יכולות להוות שיקולים מכריעים. שיקולים אלו חייבים לסגת מפני הצורך להגן על הציבור.

הערר נדחה.