בש"פ 5902/09 רפאל גניש נ. מדינת ישראל

1.

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז להאריך את מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

2.

ביום 11.5.09 הוגש כתב אישום נגד העורר ונגד אחיו, בן גניש (להלן - האח ) (להלן ביחד - הנאשמים ). על-פי כתב האישום, הגיע העורר ביום 4.5.09 לגלידריה הנמצאת בעיר רעננה כשהוא מצויד במוט ברזל. באותה עת ישבו בגלידריה לואיס מסקוטה (להלן - המתלונן ), חברתו יעל אלבורנזו (להלן - יעל ), אחיו פקונדו מסקוטה (להלן - פקונדו ) ושניים נוספים. לפי כתב האישום, עם הגעתו לגלידריה צעק העורר לעברו של פקונדו וקילל אותו. המתלונן צעק לעורר שיעזוב את פקונדו, והעורר פנה לכיוונו. במקביל, נטען כי הגיע למקום אדם נוסף ובידו כיסא, אשר התקרב אף הוא לעבר המתלונן. על-פי המתואר, זרק המתלונן כיסאות על מנת למנוע מהעורר ומהאדם האחר להתקרב אליו. או אז, הכה העורר את המתלונן באמצעות מוט הברזל וגרם לו לחתכים בקרקפת. בהמשך, הגיע למקום האח, כשהוא מצויד בסכין, ודקר את המתלונן בגבו, בחזה האחורי ובידו. כתוצאה מהמעשים המתוארים, נגרמו למתלונן פצעי דקירה בגבו ובידו וכן חתכים בקרקפת. על-פי הנטען בכתב האישום חברו הנאשמים יחד כדי לבצע את המעשים. בגין מעשים אלו הואשמו הנאשמים בעבירה של חבלה ופציעה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 335(א)(1) ו-(2) ביחד עם סעיפים 333 ו-29(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

3.

במקביל להגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצר הנאשמים עד לתום משפטם. בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ל' ברודי) קבע, כי קיימות ראיות לכאורה לכך שהנאשמים ביצעו את המעשים המיוחסים להם בצוותא חדא. כן ציין בית המשפט, כי בגרסתם של הנאשמים לא היה כדי להפריך את ראיות התביעה. בית המשפט הוסיף, כי המעשים המיוחסים לנאשמים מקימים עילת מעצר סטטוטורית, אך בנסיבות המקרה ראה לנכון להורות לשירות המבחן לערוך תסקיר לבחינת חלופות מעצר אפשריות. ביום 21.6.09 הוגש תסקיר שירות המבחן. בתסקיר, אשר התייחס אל שני הנאשמים, הובע חשש מפני הישנות מעשים דומים על-ידי האח. כן הובע קושי להעריך את הסיכון הנשקף לאותה עת מהעורר. כמו כן, נבחנה בתסקיר חלופת מעצר במסגרתה ישהו הנאשמים במעצר בית תחת פיקוח הוריהם. בתסקיר צוין, כי בנסיבות המקרה לא ניתן להעריך האם חלופה זו מהווה חלופה מתאימה. באותו היום, הורה בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ז' בוסתן) על מעצרם של הנאשמים עד תום ההליכים. זאת, בהתחשב בסיכון הנשקף מהם לאור המעשים המיוחסים להם ולאור האמור בתסקיר. על החלטות אלו נסוב הערר שלפניי.

4.

במסגרת הערר מעלה העורר שתי טענות עיקריות. האחת, כי לא קיימות ראיות לכאורה לכך שביצע את המעשים המיוחסים בצוותא חדא עם האח. היינו, כי לא ניתן לייחס לו ביצוע בצוותא למעשה הדקירה. לטענת העורר, הגיע הוא לזירת האירוע לבדו, ללא ידיעה כי האח עומד להגיע למקום ולדקור את המתלונן. הטענה השנייה הינה, כי בית המשפט שגה כאשר לא הבחין בין שני הנאשמים לעניין המסוכנות הנשקפת מהם. לטענת העורר, קיים שוני בינו לבין האח בכל הנוגע לנסיבות ביצוע העבירה, לתסקיר שירות המבחן ולעבר הפלילי. לשיטתו, יש ליתן משקל להבדלים אלה ולבחון חלופת מעצר בעניינו. עוד טוען הוא, כי שירות המבחן נמנע מלבחון חלופות מעצר אחרות שהוצעו. בא-כוח המשיבה סמך ידו על החלטות בית המשפט המחוזי וטען כי אין מקום להתערב בהן.

5.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואף עיינתי בתיק החקירה מצאתי כי יש לקבל את הערר באופן חלקי, כך שייבחנו חלופות מעצר נוספות בעניינו של העורר. ראשית, אינני משוכנע כי בשלב זה אכן ניתן להצביע על קיומן של ראיות לכאורה ברמה מספקת לכך שהמעשים נשוא כתב האישום בוצעו בצוותא חדא על-ידי הנאשמים. כדי לקבוע שהעורר הינו מבצע בצוותא של מעשה הדקירה יש להראות כי התקיים בו היסוד הנפשי לביצוע העבירה נשוא כתב האישום וכן מודעות לכך שהוא פועל בצוותא (ראו למשל, ע"פ 2948/03 ברזובסקי נ' מדינת ישראל , פיסקה 14 (לא פורסם, 20.6.2005)). בעניינו, מתעוררת השאלה האם קיים בחומר הראיות הגולמי בסיס לכאורי שהעורר היה מודע לכך שהוא בפועל בצוותא עם האח. בחומר החקירה ישנן מספר ראיות נסיבתיות לכך שהנאשמים ביצעו את המעשה בצוותא חדא. כך, על-פי אמרתו של פקונדו הגיע האח למקום האירוע זמן קצר מאוד לאחר הגעתו של העורר (בטווח זמן של כ-30 עד 40 שניות). כן נמסר על-ידי גיא קולסניקוב, ששהה במקום יחד עם המתלונן, כי הנאשמים הגיעו למקום מאותו כיוון. בנוסף, עדי ראייה מסרו בהודעתם למשטרה כי הנאשמים נמלטו מהמקום ברכב שהמתין להם. נתונים אלה תומכים בהנחה לפיה פעלו הנאשמים בצוותא. בנוסף, יש לציין כי הנאשמים לא סיפקו גרסה משכנעת באשר לקרות האירועים. כך למשל, בחקירתו הראשונה הכחיש האח כי שהה במקום האירוע במועד התקיפה, אך בגרסה מאוחרת יותר טען כי הגיע למקום במקרה.

6.

על אף האמור, אינני סבור כי בשלב זה יש בחומר הגולמי כדי לקעקע במידה הנדרשת את טענת העורר כי לא היה מודע לכך שהאח יגיע למקום ויתקוף את המתלונן באמצעות סכין. אין מחלוקת, כי העורר הגיע למעשה לבדו למקום האירוע, כאשר האח ואדם נוסף הצטרפו אליהם זמן קצר מאוד לאחר מכן. כמו כן, בסמוך למקום האירוע נמצא קיוסק בבעלות משפחת הנאשמים, כך שלא ניתן לשלול את הטענה שהאח הגיע למקום ללא תכנון מוקדם. משכך, סבור אני כי בשלב זה של ההליך, הראיות הנסיבתיות לביצוע העבירה בצוותא הן מעוינות. אכן, אין להתעלם מכך שהעורר תקף את המתלונן באמצעות מוט ברזל, אשר היה עלול לגרום לפגיעות חמורות ביותר. ואולם, יש לזכור גם כי כתוצאה מהתקיפה שבוצעה על-ידי העורר נגרמו למתלונן פצעים שטחיים בלבד. התשתית הראייתית הנזכרת מצדיקה לטעמי בחינה של חלופת מעצר נוספת בעניינו של העורר.

7.

בנוסף מצאתי טעם בטענה, כי היה מקום להבחין בין העורר לבין האח בכל הנוגע לבחינת חלופת מעצר אפשרית. יש לתת את הדעת לכך שהאח ביצע את המעשים המיוחסים לו בעת ששהה במעצר בית חלקי לעניין עבירה אחרת וכן כי הורשע זה לא מכבר בביצוע עבירה נוספת. אמנם, לחובת העורר עומד ביצוע של עבירות אלימות כאשר היה קטין וכן הרשעה בעבירה של תגרה במקום ציבורי. ואולם, מתסקיר שירות המבחן עולה כי בשנים האחרונות שיקם העורר את חייו והתנהל באופן נורמטיבי יחסית. כפי שטען בא-כוח העורר, תסקיר שירות המבחן לא הביע חשש מפורש מפני סיכוי להישנות מעשי אלימות על-ידי העורר. אלא, נקבע כי לא ניתן לעמוד על הסיכון הנשקף ממנו לאור הסכסוך מול המתלונן. לטעמי, בנסיבות אלה, ובהתחשב בדברים שנאמרו לעיל ביחס לחומר הראיות, יש מקום לבחון חלופות מעצר נוספות בעניינו של העורר. יצוין, כי בהתחשב בכך שברקע האירועים נשוא כתב האישום עומד ככל הנראה סכסוך בין הנאשמים למתלונן ופקונדו, יש ליתן עדיפות לחלופות מעצר המרחיקות את העורר מהאזור בו מתגוררים המעורבים.

8.

לפיכך, אני מקבל את הערר באופן חלקי. שירות המבחן מתבקש להגיש בהקדם תסקיר נוסף לבית המשפט המחוזי בו תיבחנה חלופות אחרות. משיוגש התסקיר ייערך דיון בבית משפט קמא בו יוחלט באשר לחלופה. עד להחלטה אחרת יישאר העורר במעצר.