בש"פ 5908/01 יעקב שטרן נ. מדינת ישראל

כנגד העורר הוגש כתב אישום לבית משפט השלום בתל אביב-יפו. כתב האישום מייחס לו עבירות של סחר בסם מסוכן ושל החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית. בכתב האישום נטען כי העורר, יחד עם אדם נוסף, מכרו סם מסוכן מסוג הירואין לסוכן משטרה מוסווה.

עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו. שופטת בית משפט השלום שבחנה את תיק החקירה ואת הראיות שהוצגו לפניה, קבעה כי כל אחת מן העדויות בתיק מציגה גרסה שונה של השתלשלות האירועים עובר למכירת הסם. על פי עדותו של סוכן המשטרה שביצע את הרכישה ואת המעצר, שיטת המכירה שנגלתה לו הייתה כזו לפיה היה העורר מחזיק באמתחתו את הסם ומעביר אותו לשותפו, שהיה מבצע את המכירה בפועל. ראיה זו נתמכה בעדות נוספת לפיה נהג סוחר סמים אחר להעסיק את העורר כמי שעוזר לו "להעיף מנות סם". לעומת גרסאות אלו עמדה גרסתו של העורר לפיה הוא רכש מהשותף לכאורה שתי מנות סם לשימושו העצמי. אולם, עם רכישת המנות הבחין כי הן קטנות מדי ולכן החליט לחזור על עקבותיו ולדרוש מהמוכר תמורה הולמת לכספו. בשלב הזה הוא נעצר על ידי השוטרים. גרסה נוספת נמסרה על ידי שותפו לכאורה של העורר. השופטת ציינה כי הגרסה הייתה מבולבלת ובעייתית, אך עולה ממנה כי הוא כרך את העורר עם עסקאות מכירה של סמים.

שופטת השלום קבעה כי נגד העורר "עומדת תשתית ראייתית נחושה". עם זאת, קבעה גם כי "חשדות כבדים נופלים על המשיב בשל התנהגותו, אולם לא די בהם כדי להוות תשתית ראייתית לכאורית מספקת לצורך מעצר עד תום ההליכים". אשר על כן, קבעה השופטת כי העורר לא יישלח למעצר עד תום ההליכים אלא למעצר בית. כן הטילה השופטת על העורר חובה להפקיד ערבויות וכסף במזומן.

על השמתו של העורר במעצר בית הגיש העורר ערר לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. בהחלטתו קבע השופט המחוזי (סגן הנשיא אבן ארי) כי לא ירד לסוף דעתה של שופטת השלום וכי שוכנע כי קיימת תשתית ראייתית מספקת. על כן קבע השופט כי הבקשה לביטול מעצר הבית נדחית.

על החלטה זו הוגש הערר שלפניי.

בא-כוח העורר טען לפניי כי היות ונקבע שלא ניתן לבסס כנגד מרשו ראיות לכאורה לשם מעצר עד תום ההליכים, אזי, אין אפשרות לשלוח אותו למעצר בית. שהרי, מעצר בית מהווה חלופת מעצר – ואם המעצר אינו אפשרי – אין להשית חלופת המעצר. עוד טען בא-כוח העורר כי התיק לא נקבע עדיין להקראה וכי לזכותו של העורר עומד גילו הצעיר (בן 24) והעובדה שאין לו עבר פלילי.

מנגד טען בא-כוח המדינה כי בית המשפט המחוזי עבר על הראיות בתיק וקבע כי יש ראיות לכאורה כנגד העורר, אשר מבססות אף מעצר עד תום ההליכים. עדותו של סוכן המשטרה ברורה וחד משמעית ולכן סבר בא-כוח המדינה כי מן הראוי להותיר את המצב על כנו ולהמשיך את מעצר הבית.

בחנתי את טענות הצדדים ואת הראיות השונות ושוכנעתי כי אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי. עדותו של סוכן המשטרה נתמכת בראיות נוספות ומציגה על פניה תמונה לכאורית של שיטת מכירה מתוחכמת שבוצעה על ידי המשיב ושותפו. לכך יש להוסיף את העובדה שעסקינן בעבירות סמים אשר מקימות חזקת מסוכנות מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996. בנסיבות אלה נראה לכאורה כי קמה מסוכנות על פי החוק והראיות לכאורה שהוצגו בבית המשפט די בהן אף כדי להקים עילת מעצר ומטעם זה יש בה כדי לבסס חלופת מעצר בית.

עם זאת נראה כי בהתחשב בכך שהעורר הוא אדם צעיר ללא הרשעות קודמות אשר לטענת הסניגור עובד במקום קבוע, ובהתחשב בכמות הסם המזערית ביותר שלכאורה סחר בה, נראה כי יש לאפשר לו חלופה למעצר שתאפשר לו להימצא בעבודתו בשעות המתאימות לכך. אשר על כן אני מורה להחזיר את עניינו של העורר לבית משפט השלום, כדי שיקבע ערובות ותנאים לחלופת המעצר אשר תאפשר לעורר להימצא מחוץ לביתו בשעות הקבועות של עבודתו, אם ייראה לבית המשפט כי אמנם יש לו מועדי עבודה קבועים.

הערר מתקבל, אפוא, במובן שפורט לעיל.