בש"פ 5928/03 מדינת ישראל נ. רימון טריף

השופט ס' ג'ובראן

1.זהו ערר המדינה על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת שושנה שטמר), שניתנה בתיק ב"ש 3290/03 מיום 30.6.03, לפיה שוחרר העורר למעצר-בית מלא.

2.המשיב עומד לדין בבית המשפט המחוזי בחיפה באשמת ביצוע עבירת חבלה בנסיבות מחמירות- לפי סעיף 333+ 335(א)(1),(2)+ 29 לחוק העונשין התשל"ז- 1977 (להלן: החוק ). על-פי עובדות כתב האישום המתוקן, בין המשיב לבין בסאם נסראלדין (להלן: המתלונן ), קיימת מחלוקת אודות קיומו של חוב שחב המתלונן למשיב וזאת במועד הרלוונטי לכתב האישום. ביום 29.1.03, בסמוך לשעה 18:30, הגיע המשיב לאזור בית הורי המתלונן בכפר דלית אל כרמל ופגש במתלונן ובאחיו עאמר נסראלדין. המשיב פנה אל המתלונן בדרישה לקבלת סכום החוב. המתלונן השיב למשיב כי אינו חייב לו דבר ובתגובה הכה המשיב את המתלונן בעינו, וכשכלי חד בידו חתך את עאמר בבטנו ואת המתלונן בידו השמאלית. לאחר הדברים האמורים, עזב המשיב את המקום. בהמשך לאמור , בסמוך לשעה 23:00 שב המשיב לאזור ביתו של המתלונן כשהוא מלווה בנאשמים ובאחרים. הנאשמים קראו למתלונן לצאת מביתו וזה יצא עם אחיו אוסמה נסראלדין. בהמשך לאמור, דקרו ופצעו בצוותא חדא הנאשמים והאחרים את המתלונן ואת אוסמה באמצעות סכינים וגרמו למתלונן לשבר מרוסק, נפיחות והמטומה בגשר האף, דקירות בעכוז ואמה משמאל. לאוסמה נגרמו שבר בצלעותיו, פגיעות בכבד ובכליות, כתוצאה מהאמור לעיל.

3.בד בבד עם הגשת כתב האישום המקורי, הוגשה לבית-המשפט המחוזי, בקשה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

4.ביום 24.2.03 הורה בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט שמואל ברלינר) על מעצרם של המשיב ושל הנאשם עקילה (להלן: עקילה ) עד תום ההליכים נגדם. בהחלטה נקבע כי קיימות ראיות לכאורה לביצוע המעשים ואין מקום לשקול חלופת מעצר במקרה זה.

5.לאחר מספר ימים מיום מתן ההחלטה האמורה,הוגשה בקשה לעיון חוזר בעניין המשיב ובעניין עקילה. לבקשה זו צורף "הסכם סולחה", עליו חתומים נציגים של שתי המשפחות.

6.ביום 12.3.03, דחה בית המשפט המחוזי, את הבקשה. זאת לנוכח קרבת הזמן והאירוע, מידת המסוכנות של המעורבים והרצון להמתין ולראות אם אכן הסולחה מבוססת כדבעי.

7.לאחר מספר ימים הוגש ערר לבית משפט זה על החלטתו הנ"ל של בית- המשפט המחוזי. בית-משפט זה (כבוד השופטת אילה פרוקצ'יה) דחה, ביום 10.4.03, את הערר.

8.ביום 1.5.03 נעצר ראמי טריף (להלן- הנאשם השלישי ), וביום 5.5.03, הוגש כתב האישום המתוקן לבית-המשפט המחוזי, כאשר נוסף שמו וחלקו בפרשה.

9.ביום 4.6.03, החליט בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט ר' שפירא) לעצור את ראמי עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

10.ביום 15.6.03, נדונה בקשה לעיון חוזר אשר הוגשה מטעמו של עקילה. בית- המשפט המחוזי (כב' השופטת שושנה שטמר) החליט לשחרר את עקילה ממעצרו.

11.כעבור זמן מה הגיש, ראמי, ערר על מעצרו לבית משפט זה (כבוד השופטת אסתר חיות) , אשר נדחה על-ידי בית- המשפט.

12.ביום 24.6.03 הגיש המשיב, לבית-המשפט המחוזי, בקשה לעיון חוזר. המשיב עמד על עקרון השויון ודרש לשחררו כפועל יוצא משחרורו של עקילה.

13.ביום 30.6.03 הורה בית-המשפט המחוזי על שחרורו של המשיב בתנאים.

14.בא-כוח העוררת טענה בפניי כי המשיב, הינו היוזם והרוח החיה של האירוע. הוא זה שפגש את המתלונן, תקף אותו ואת אחיו בסכין חדה. למשיב יש עבר פלילי, אשר כולל עבירה קודמת של שוד מזויין וגרימת פציעה, דבר המעיד על מסוכנותו הרבה של המשיב , העולה על אלו של הנאשמים האחרים.יתרה מכך, ה"סולחה", שנערכב בין הצדדים, לכשעצמה אינה מפיגה את מסוכנותו של המשיב.

בא-כוח המשיב טען, לעומתה, כי הנושא של התמשכות ההליכים בבית- המשפט המחוזי, הינו אחד השיקולים המרכזיים לשחרורו של המשיב ממעצר. יתרה מכך טען בא-כוח המשיב כי מאחר והנאשם עקילה שוחרר, הרי שיש לשחרר גם את המשיב. קיימות נגד עקילה ראיות לכאורה, ראיות חמורות המתארות רמת מסוכנות לציבור ועל כן מפאת עקרון השויון יש להשאיר את החלטת בית-המשפט המחוזי על כנה. לבסוף , טען , בא-כוח המשיב כי יש לאמץ את החלטת בית-המשפט המחוזי, לפיה הצעד הנכון ביותר שיש לעשות הוא לשלוח את המשיב גם כן למעצר-בית מלא, זאת על-ידי מתן ערבויות גבוהות, במקום מרוחק, בפיקוח של 24 שעות וכך ישמר השקט וכן ישמר התהליך החיובי בין שתי המשפחות, קל וחומר שהמשיב ומשפחתו, הינם הדומיננטים גם בהסכם ה"סולחה".

15.הנני סבור, שבנסיבות המקרה שחרורו של המשיב- יש עמו סיכון לציבור, ובעיקר למתלונן ומטעם זה לא היה מקום להורות על שחרורו ממעצר. ראוי לעניין זה להדגיש את העובדות הבאות:

א.מעשיו של המשיב הם חמורים מאוד: המשיב, לאחר שהכה את המתלונן בעינו והשתמש בכלי חד על- מנת לחתוך את זרועו, לא נחה ידו, אלא שב, מספר שעות לאחר מכן, עם אנשים אחרים לביתו של המתלונן כאשר הם מכים אותו באכזריות, דקרוהו בסכין וגרמו לו חבלות קשות. לעניין זה קיימת חזקת מסוכנות סטטוטורית, הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ג)(4) ל חוק סדר דין פלילי (סמכויות, אכיפה – מעצרים), תשנ"ו – 1996 (להלן: החוק ), כך שהעובדות שבפני מקימות את חזקת המסוכנות האמורה בחוק.

החומרה היתרה שבמעשי אלימות אכזריים כגון אלה, שהעבריין מבצע אותם במו ידיו, תוך שימוש בסכין, מחייבת את בתי המשפט להקשות את ליבם ולדחות נימוקים הנשקלים לזכותו של הנאשם בעבירות אחרות. בהעדר נסיבות יוצאות דופן, המצדיקות התחשבות מיוחדת במצבם של הנאשמים, דינם של עוברי עבירה כאלה להעצר עד תום ההליכים. (ראה בש"פ 7326/96 ניסים ח'טיב ואח' נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). מי שנוטל בידיו סכין ונועץ אותה בגופו של הזולת הוא מסוכן, אפילו הוא עול ימים, ויש להגן על הציבור מפניו. (ראה בש"פ 4113/99 פלוני(קטין) נ' מדינת ישראל תקדין- עליון, כרך 99(2) 266).

ב.הסנגור טען, כאמור, כי מאחר והנאשם עקילה שוחרר למעצר-בית, יש מקום לנהוג כך גם לגבי המשיב. אין בידי לקבל טיעון זה, הנאשם, עקילה ,הינו אדם ללא עבר פלילי , זאת בניגוד למשיב, אשר בעברו עבירת שוד מזויין וגרימת פציעה, דבר המעיד על מסוכנותו לציבור ועל כן, יש לייחס משקל לנתון זה לעניין המעצר.

ג.חלקו של המשיב בפרשה גדול מחלקו של עקילה, הוא היה הרוח החיה מאחורי הסכסוך וכן מאחורי כל ההסלמה שהביאה לאירוע.

עקרון השוויון ואיסור על הפלייה בין נאשמים איננו עקרון-על שיש לו מעמד בכורה בכל מקרה, אלא שומה לאזנו כנגד שיקולים חשובים אחרים ולהעריך את משקלו בהתאם.כך למשל, כנגד העקרון שתכליתו להשוות את דינם של נאשמים עשוי לעמוד עקרון נגדי שעניינו הגנה על אינטרס בטחון הציבור והגנה על תקינותו של ההליך השיפוטי העשוי, בנסיבות מתאימות, לגבור על המגמה להשוות את דינם של נאשמים שעניינם דומה. (ראה בש"פ 2649/02 סרגיי בקייב נ' מדינת ישראל , תק - על

2002(2), 1169).

ד.עשיית "סולחה" אומנם, יש בה כדי להפיג את המתח הקיים בין הצדדים, אך יחד עם זאת, אין לראות בה משום איונה של חזקת המסוכנות ועל כן אינה מהווה שיקול מכריע לעניין שחרורו למעצר בית של המשיב .

אין לראות בהשגת סולחה משום "תרופת פלא", אשר בכל מקרה ובכל הנסיבות, מנטרלת במידה מספקת את הסכנה ששלום הציבור עלול להיות מופר כאשר נאשם פלוני ישתחרר בערובה. (ראה בש"פ 1157/91 מדינת ישראל נ' עבדל פאתח בן נאיף זועבי

תק- על 91(1), 268).

על-יסוד כל האמור לעיל, החלטתי לקבל את הערר, לבטל את החלטתו של בית-המשפט המחוזי ולהורות שהמשיב יהיה במעצר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו בת"פ 135/03, בבית המשפט המחוזי בחיפה.