בש"פ 5929/00 אסמאעיל סלאימה נ. מדינת ישראל

נגד העורר הוגש כתב אישום ביחד עם אחרים המייחס לו ביצוע עבירת שוד, נסיון לגניבת רכב, קשירת קשר לביצוע עבירות אלה וכן עבירה של החזקת נשק שלא כדין. באישום הראשון מדובר בשוד שביצע העורר, על פי הנטען בכתב האישום, ביחד עם שלושה אחרים בסניף בנק הדואר בכפר דבוריה ביום חלוקת קצבאות הזקנה. את השוד בקשו לבצע באמצעות שני אקדחים שהוחזקו אצל העורר ללא רשיון. באישום השני מדובר בפרשה בה על פי הנטען העורר וארבעה אחרים קשרו קשר לבצע שוד נוסף, הפעם בסניף בנק הדואר בעין מאהל. לצורך כך בקשו לגנוב מכונית ולבצע את השוד תוך שימוש בה, כן התכוונו להשתמש בַּאקדחים שהוחזקו ללא רשיון על ידי העורר. באישום השלישי מיוחסת לעורר עבירה של נסיון לקשירת קשר עם שני אחרים לבצע שוד בביתו של שיח, אשר בו לדעת העורר נמצא כסף רב. בית המשפט קמא (השופט ח' גלפז) הורה על מעצר שלושת השותפים עד תום ההליכים המשפטיים. על החלטה זו הערר שבפניי.

טענתו המרכזית של בא-כוחו של העורר היתה, כי בית המשפט לא הבחין בין הנאשמים השונים, ולו היה עושה כן היה מגיע למסקנה, כי אין ראיות לכאורה כנגד העורר; הוא הדגיש, כי בהודעותיהם של השותפים, המהוות את עיקר חומר הראיות נגד העורר נמצאו סתירות מסוימות, וכן ציין, כי עת נעצרו השותפים במחסום משטרתי המתינו ביחד במכונית כארבעים דקות, וכי באותה עת היתה להם הזדמנות לתאם עדויותיהם. בא-כוחו של העורר פירט גם את נסיבותיו המיוחדות של העורר, ובהן היותו מפרנס יחיד למשפחה בת תשע נפשות, אשר מצדיקות, לדעת בא-כוח העורר, התחשבות בעורר.

בא-כוח המשיבה ציין ראשית, כי חומר הראיות מראה, כי לעורר היה תפקיד מרכזי באירועים נשוא כתב האישום, וכי חומר הראיות מבוסס על הודעותיהם של שני שותפיו, ולפיכך מדובר בחומר ראיות אשר יכול לבסס הרשעה. אשר לטענת תיאום העדויות של השותפים, ציין כי הודעותיהם של שני השותפים האחרים הן דומות אחת לשניה גם בפרטיהן הקטנים, במידה שאין זה מתקבל על הדעת שניתן היה לתאמן במשך השהייה במחסום המשטרתי.

לאחר בחינת חומר הראיות שהובא בפניי שוכנעתי, כי קיימות ראיות לכאורה הקושרות בין העורר לבין המעשים המיוחסים לו בכתב האישום, וכי עולה מהן לכאורה שחלקו של העורר לא היה שולי בפרשה, אלא חלק מרכזי. כך למשל, בחקירתו של אחמד מוגרבי, שעל פי הנטען בכתב האישום השתתף עם העורר בביצוע שוד סניף בנק הדואר בדבוריה, מציין השותף בהודעתו במשטרה, כי העורר הוא זה שהציע את הרעיון של ביצוע העבירות, ומספר גם כי השותפים נפגשו בביתו של העורר לאחר השוד כדי לחלק ביניהם את שלל השוד. בהודעתו של שותף אחר, מוחמד קנוח, אומר זה, כי העורר הוא זה שהציע לשדוד את בנק הדואר בדבוריה ואת ביתו של השיח. קנוח מספר בהמשך הודעתו, כי השותפים נפגשו בביתו של העורר ושם קיבלו ממנו את כלי הנשק ששימשו לביצוע העבירות. ייתכן אמנם, שהמעורבים האחרים מבקשים להשחיר את פניו את העורר, כדי להקטין את חלקם בפרשה, אולם זוהי שאלה של מהימנות, אשר תבחן במשפט גופו. בשלב זה, אין ספק, כי ההודעות המפורטות, אשר מסרו המעורבים האחרים בפרשה, ואשר הן תואמות ביניהן במידה רבה, מספיקות כדי לעמוד ברמה של ראיות לכאורה הנדרשת בשלב זה לצורך מעצר עד תום ההליכים.

גם הטענה, כאילו לא הבחין השופט קמא בין הנאשמים השונים אין בה ממש. אכן בכל מקרה של מספר נאשמים בכתב אישום אחד יש לבחון את עניינו של כל נאשם בבחינה אינדיווידואלית, וייתכן, כי בנסיבות מסוימות לא יהיה דינם של שותפים זהה. אולם בנסיבות העניין שלפניי, לא הצביע בא-כוחו של העורר על נסיבות, אשר מצדיקות מסקנה שונה לעניין המעצר בין העורר לבין הנאשמים האחרים בפרשה. לכאורה, ההיפך הוא הנכון - כפי שנאמר, ככל שעולה מחומר החקירה, חלקו של העורר בפרשות נשוא כתבי האישום, היה לכאורה חלק מרכזי - הוא זה שיזם את ביצוע העבירות ואת אתרי ביצוע העבירות, הוא זה שסיפק את כלי הנשק ששימשו לביצוע העבירות ובביתו חולק שלל השוד, נשוא האישום הראשון.

די היה בכל אלה כדי לאשר את החלטתו של בית המשפט קמא, ולדחות את הערר, אך לאלה ניתן להוסיף גם את הרשעותיו הקודמות של העורר, האחרונה שבהן, בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, שהיא מלפני כשנתיים ימים.

לפיכך, אני דוחה את הערר. יחד עם זאת, אני רואה להפנות תשומת לב לכך שעל פי הלכת קינזי משפטו של העורר צפוי להתעכב, שכן משפטו לא יחל עד שלא יסתיימו משפטיהם של שותפיו, אשר אמורים להיות עדי תביעה במשפטו. בנסיבות אלה, יש מקום לבקש מן הצדדים ומבית המשפט, שיעשו כל שלאל ידם לזרז את סיום משפטם של השותפים, כדי שמשפטו של העורר לא יתעכב יתר על המידה.

הערר נדחה.