בש"פ 5935/98 סלטי אברהים נ. מדינת ישראל

לפני ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת, בב"ש 1559/98, מפי סגן הנשיא, השופט ע.ר. זועבי, אשר החליט לצוות על מעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו בת.פ. 489/98.

ביום 30.8.98 הוגש כנגד העורר כתב אישום, ת.פ. 489/98, בבית המשפט המחוזי בנצרת. בכתב האישום מיוחסות למשיב עבירות של חבלה בכוונה מחמירה והחזקת סכין שלא כדין. על פי האמור בכתב האישום, ביום 21.8.98 הגיע הנאשם לבית אחותו, המתלוננת, כשהוא מזויין בסכין, ודקר את מתלוננת בגבה באמצעות הסכין מספר פעמים.

עם הגשת כתב האישום הוגשה לבית המשפט המחוזי בנצרת בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים. העורר טען בפני בית המשפט כי אין לו כל קשר לדקירה וכי אדם אחר דקר את המתלוננת. העורר הסתמך על אי התאמות ועל סתירות בראיות התביעה. בית המשפט מצא כי גירסת המדינה נתמכת בצורה חזקה בחומר הראיות הקיים, ועל כן קבע שמשקלן המצטבר של ההודעות וחומר הראיה הקיים בתיק החקירה מצביעים לכאורה, כנדרש בשלב זה של ההליכים, על מעורבותו של העורר במעשים המיוחסים לו.

בבואו לבחון חלופת מעצר ציין בית המשפט כי האלימות בה נקט העורר בביצוע העבירה המיוחסת לו מלמדת על מסוכנותו ומקימה כשלעצמה עילת מעצר. העורר מסוכן למתלוננת, לעדים ולציבור. בית המשפט סבר כי בנסיבות אלה לא ניתן להשיג את מטרת המעצר על דרך של חלופת מעצר, למרות שאין לעורר עבר פלילי של עבירות מסוג זה.

כנגד החלטה זו מופנה הערר שלפני. העורר ויתר על טענותיו בדבר העדר ראיות לכאורה וצמצם את הערר לטענה כי יש לשחררו בחלופת מעצר. העורר טוען כי בית משפט קמא לא בדק בצורה ראויה חלופות מעצר אפשריות, לרבות הרחקה של העורר ממקום מגוריו וממקום מגורי המתלוננת. כמו כן, הסתמך על תצהיר שמסרה המתלוננת ביום 14.9.98, ביוזמת "ועדת סולחה", בו היא מצהירה

שאין לה התנגדות כלשהי שהעורר ישוחרר מהמעצר, וכי אין הוא מהווה סכנה כלשהי על חייה או חיי בני משפחתה.

בדיון לפני התברר כי המתלוננת נחקרה על תצהירה על-ידי המשטרה, ובסוף הודעתה, בתשובת לשאלת החוקר, הוא מציינת כי אינה יכולה להבטיח שהעורר לא יחזור על מעשיו.

דין ערר זה להדחות. נכון, אמנם, כי אין די בחזקת המסוכנות כדי להכריע בשאלה הנוספת, במסגרת סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) תשנ"ו - 1996, "אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחרותו של הנאשם פחותה". אין ספק כי בכל מקרה על בית משפט, המתבקש להורות על מעצרו של הנאשם על לתום ההליכים, לבחון את האפשרות של "חלופת מעצר". עם זאת, גם אין להטיל ספק בכך כי החזקה שקיים יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את בטחונו של אדם, את בטחון הציבור או את בטחון המדינה (על פי סעיף 21(1)(ג)), מהווה שיקול בין שיקוליו של בית המשפט בשאלת חלופת המעצר.

במקרה שלפנינו בית המשפט שקל את אפשרויות חלופת המעצר, ואיני רואה עילה להתערבות במסקנתו, כי העורר במעשיו "מהווה סכנה לא רק למתלוננת ומשפחתה ולעדים אלא גם לציבור". חשש זה של מסוכנות מוחשית מתבסס גם על רקע העבירה המיוחסת לעורר, שהוא כנראה "כבוד המשפחה".

באשר לתצהירה של המתלוננת, לא זו בלבד שהיא עצמה מצהירה כי אינה בטוחה שהעורר לא יתקוף אותה שנית, אלא עצם הפנייה אליה בנושא זה אינה נראית תקינה על פניה. ככלל, גם אם המדובר ב"ועדת סולחה", אין לפנות לעדת תביעה בבקשות לחתימה על תצהירים מעין אלה; וזאת משום שפנייה מעין זו עשויה להקים חשש להשפעה פסולה על עדים. יחד עם זאת, איני מביע דעה על מאמצים של "ועדת סולחה" הנעשים תוך שיתוף המדינה וכל יתר הצדדים.

אי לכך, הערר נדחה.