בש"פ 5939/02 ארז עמוס נ. מדינת ישראל

העורר יחד עם אחר נתפס כשברשותו 120 מוקשים שנגנבו מצה"ל. הוא וחברו הובילו את המוקשים במכונית מאזור הצפון לדרום הארץ. קודם לכן, העבירו אותם למקום מסתור בחורשה בצפון ולאחר מכן השניים יחד העמיסו אותם לרכב בו נסעו דרומה. כשנתפסו נמצא העורר מחזיק גם בשתי יחידות סם מסוכן מסוג חשיש ששימש אותו לצריכה עצמית. בגין כל אלה, הובא לדין בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע ולבקשת המדינה נעצר עד תום משפטו. כנגד החלטה זו מופנה הערר.

עיקר טענתו של העורר נוגעת לאישום המייחס לו שותפות באיסוף המוקשים ובהובלתם. לגרסתו, לא ידע על דבר העסקה, לפיה נמכרו המוקשים לאדם אחר בדרום הארץ והוא עצמו היה נתון להשפעת סמים בעת שהובלו המוקשים במכונית בה נסע. בצדק טוענת נציגת המדינה, כי גרסה זו אינה עולה בקנה אחד עם העובדה שהעורר היה שותף מלא לאיסוף המוקשים, להובלתם למקום מסתור ולהעמסתם לאחר יום לרכב בו נתפס. אפילו נכונה גרסתם של העורר ושותפו כי את המוקשים מצאו ולא גנבו, וכי לאחר שהם נמצאו החליט למכור אותם לאחר, המדובר בעבירה חמורה מאין כמוה.

העסקה שנקשרה למכירת חומרי חבלה אלה לאחר מלמדת על מסוכנותם של שני הנאשמים שאינם בוחלים בכל דבר כדי להפיק לעצמם רווח. מעורבותו העמוקה של העורר בשימוש בסמים, כך על-פי גרסתו שלו, אך מוסיפה יסוד נוסף של מסוכנות, ומגבירה את החשש כי אין לסמוך על האפשרות להסיר את חשש המסוכנות על ידי שילוחו לבית אימו. במקרה זה אין זו חלופה ראויה, ובדין דחה אותה בית המשפט המחוזי.

זאת ועוד זאת: בית המשפט המחוזי קצב בפועל תקופה שבסופה הוא אמור לבחון מחדש את שאלת מעצרו של העורר, אם לא יסתיים משפטו תוך זמן קצר יחסית. בנסיבות אלה כולן לא מצאתי עילה להתערב.

הערר נדחה.