בש"פ 5953/01 מרדכי טדגי נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (סגן הנשיא, השופט י' פלפל) אשר דחה את בקשת העורר לעיון חוזר בהחלטה לעוצרו עד לתום ההליכים נגדו.

כנגד העורר הוגש ביום 18.3.01 כתב אישום בו הוא מואשם כי אנס את גרושתו. מכתב האישום עולה כי במהלך שנות נישואיהם נהג העורר להכות את המתלוננת, לאיים עליה ולהשפיל אותה, עד כדי כך שנמלטה פעם למעון לנשים מוכות אולם שבה לביתה. בליל ה – 8.3.01 יצאה המתלוננת לבלות עם חברותיה במועדון לילה באילת ופגשה את העורר. משהבחין בה העורר אחז בידה, משך אותה לעבר חדר מדרגות, הצמיד סכין לצווארה ופצע אותה. המתלוננת לא סיפרה על כך לחברותיה ונשארה במקום. בתום הבילוי במועדון שבה המתלוננת לביתה והעורר נלווה אליה כשהוא בגילופין. המתלוננת ניסתה להוציאו מביתה, אולם העורר סירב ללכת. היא נכנסה לישון יחד עם בנה בחדרו והעורר נכנס אל החדר וביקש מהמתלוננת להתלוות אליו לחדר השינה שלה. משסירבה המתלוננת, אחז אותה העורר בכוח, גרר אותה לחדר השניה, הפשיל את מכנסיה וקרע את תחתוניה וביצע את מעשה האינוס.

יחד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו. ביום 28.3.01 הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר, בקובעו כי נגד העורר ישנן ראיות לכאורה לביצוע מעשה האינוס. פרט לעדותה של המתלוננת קבע בית המשפט כי קיימות ראיות תומכות בגרסתה של חברתה של העוררת שהייתה עמה בעת הבילוי ובנה של המתלוננת ששהה בבית באותו לילה והעיד כי ראה את אביו פורץ לחדרו וגורר את אימו, תוך שהיא צועקת לעברו. בית המשפט המחוזי אף התייחס לעובדה שהמתלוננת, מספר ימים לאחר שמיעת הטיעונים למעצר, חזרה בה מעדותה הראשונה וטענה לפני חוקר המשטרה שיחסי המין קוימו ברצון. בהחלטתו קבע בית המשפט כי אין בהודעה השנייה של המתלוננת כדי לבטל את המסקנות שעולות מהודעתה הראשונה, אשר, כאמור, נתמכות בראיות נוספות. עוד קבע השופט כי שיחת טלפון שהתקיימה בין המתלוננת לבין קצין משטרה, לאחר חזרתה מההודעה, מלמדת כי המתלוננת חזרה בה מהודעתה רק בשל פחדה מהעורר.

החלטה זו אושרה בערר שהוגש לבית משפט זה. ביום 12.4.01 קבע השופט אנגלרד כי צדק בית המשפט המחוזי בהחלטתו כי קיימת תשתית ראייתית לכאורה להרשעתו של העורר וכי עברו הפלילי המכביד של העורר במעשי אלימות, בהם גם הרשעה אחת בגין תקיפה של המתלוננת, אינם מאפשרים שחרור בחלופת מעצר.

כחודשיים לאחר מתן החלטה זו, ולאחר שנשמעה עדותה של המתלוננת בבית המשפט, הגיש בא-כוח העורר בקשה לעיון חוזר בפני בית המשפט המחוזי בבאר-שבע. הבקשה נסמכה על כך שבעדותה לפני בית המשפט חזרה בה המתלוננת מעדותה וטענה כי יחסי המין קוימו בהסכמתה. לפיכך, לפי הטענה, חל שינוי בנסיבות שמצדיק בחינה מחודשת של המעצר עד תום ההליכים.

יצוין כי לאחר הגשת הבקשה לעיון חוזר, התיר בית המשפט לזמן את המתלוננת, ביום 5.9.01, לעדות חוזרת, לאחר שהיא שוחחה עם איש משטרה וביקשה ממנו לחזור ולהעיד בכדי למסור עדות שונה באופן מהותי מעדותה הקודמת. על כן, קבע בית המשפט בדונו בבקשה לעיון חוזר, כי אין בשינוי העדות כדי להצביע על כרסום "דרמטי" בראיות וכי אין מקום לקבל את הבקשה לעיון חוזר.

על החלטה זו הוגש הערר שלפניי. בא-כוח העורר שב וטען כי נוכח חזרתה של המתלוננת מתלונתה הראשית ונוכח סיכויי התמשכות ההליכים ראוי לשחרר את העורר ממעצרו. כן ביקש הסניגור שבית המשפט ישקול את חלופת המעצר שהוצעה על ידו ואת תסקיר המעצר שניתן לאחרונה בעניינו של העורר ומביע עמדה חיובית ביחס לחלופה המוצעת. מנגד, באת-כוח המדינה הדגישה את העובדה שהמתלוננת אמורה להעיד שנית בבית המשפט ביום 5.9.01 וכי גם גרסת בנה של המתלוננת, אשר נגבתה באמצעות חוקר נוער, תובא בפני בית המשפט. לטענתה, המתלוננת משנה את גרסאותיה משום שהיא פוחדת מהעורר. עובדה זו, בהתווספה לעברו הפלילי המכביד של העורר, אינם מאפשרים שקילת חלופת מעצר.

עיינתי בבקשה ובעדויות השונות והגעתי לכלל מסקנה שדין הערר להידחות. שתי ערכאות בחנו את הראיות וקבעו כי קיימת תשתית ראייתית לכאורה כנגד העורר, אשר אינה מתערערת בהכרח אף לאחר שהמתלוננת חזרה בה מהודעתה הראשונה. עיון בחומר שהוצג על ידי התביעה מגלה כי המתלוננת פוחדת ואף אינה מעונינת שהעורר ייענש במאסר בגללה. אולם, תמליל ההקלטה של שיחה מאוחרת שלה עם איש משטרה מגלה על פניו כי היא דבקה בגרסתה הראשונה. עיון בתמליל מצביע לכאורה כי עניינה של המתלוננת נראה על פניו כמקרה טיפוסי של אישה החוששת מפני אלימות בן זוגה ומוכנה לקבל על עצמה מערכת יחסים של כניעה לפחד. לנסיבות אלו מצטרפת העובדה שלעורר עבר פלילי מכביד הכולל עבירת אלימות כלפי המתלוננת וכן הדחה בחקירה, ועצם שחרורו מעורר חשש שמא הדבר ירתיע את המתלוננת ממתן העדות.לא נעלם מעיני, כי קצינת המבחן הביעה בתסקיר המעצר מיום 22.7.01 עמדה כי חלופת המעצר בבית אחותו של העורר בכפר קיש שבצפון היא חלופה הולמת; אף כי שירות המבחן עצמו קבע בתסקירו מיום 9.7.01 כי נוכח תפיסתו שלו ביחס למצבו, קיימת להערכת השירות "מסוכנות להישנות התנהגות פורצת גבולות". בשל התמונה הכוללת המתגלה בפרשה זו, לא ראיתי לקבל את המלצת שירות המבחן, בוודאי לא בשלב זה של ההליכים. לכאורה קיים חשש ממשי וטבוע הנובע מהנסיבות ונלמד ממערכת היחסים, ששחרור העורר בשלב זה של ההליכים עשוי לסכל את המשכם ולסכן את בטחונה של המתלוננת.

אשר על כן, הערר נדחה.