בש"פ 5953/06 מחמוד רבעי נ. מדינת ישראל

1.לפניי שני עררים על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטת מ' מזרחי ) מיום 11.7.2006. בהחלטתו, קיבל בית המשפט את בקשת מוחמד רבעי (להלן – המשיב ) לעיון חוזר והורה על שחרורו בערובה מהמעצר עד תום ההליכים שבו היה נתון. עררה של המדינה (בש"פ 5906/06) מופנה נגד ההחלטה לשחרר את המשיב מהמעצר, ואילו עררו של המשיב (בש"פ 5953/06) נסוב על תנאי השחרור בערובה.

2.בכתב האישום, שהוגש ביום 9.2.2006, הואשם המשיב ב-11 עבירות שונות. על פי העובדות המתוארות בכתב האישום, בלילה שבין ה-5.2.2006 ל-6.2.2006 פרץ המשיב - עת שהה בישראל שלא כחוק - למשאית שחנתה בעיר יפו, הניע אותה והחל לנסוע לכיוון חברון; לאחר שאותר מיקום המשאית, ביצעה המשטרה מרדף, שבמהלכו נהג המשיב בפראות, סיכן חיי אדם, "נגח" בניידת משטרה, וכן הפריע ולא ציית לשוטרים במילוי תפקידם. בסופו של דבר נתפס המשיב, ואף אז תקף את השוטרים שעצרוהו.

בדיון שהתקיים ביום 16.2.2006, הסכים המשיב לקיומן של ראיות לכאורה ולמעצרו עד תום ההליכים, בכפוף לכך שיוכל להגיש בקשה לעיון חוזר. ואכן, בקשה כזו, שהוכתרה "בקשה דחופה ביותר לעיון חוזר", הגיש המשיב ביום 30.5.2006. בבקשתו טען, כי בחקירתו ביום 30.3.2006 הכחיש את העבירות המיוחסות לו (למעט שהיה בלתי חוקית בישראל). הוא הוסיף, כי בחקירה זו סיפר לחוקריו שאמנם היה על המשאית הגנובה, אך כ"טרמפיסט" בלבד, כאשר נהג בה אדם אחר, שהמשיב אף נקב בשמו – מחמוד עמרו. גרסה זו אוששה על ידי עמרו. בהודעה שנגבתה ממנו ביום 17.5.2006, אישר עמרו כי הוא זה שגנב את המשאית ונהג בה, וכי המשיב היה "טרמפיסט" בלבד. לאור נסיבות חדשות אלו, ביקש המשיב לשחררו מן המעצר.

3.בהחלטתו בעיון החוזר, עמד בית המשפט על כך שחומר הראיות – בהתעלם מגרסת עמרו – שולל לכאורה הימצאות אדם נוסף במשאית. בית המשפט גם ציין כי אין מחלוקת על כך שהמשיב היה על המשאית.

עוד ציין בית המשפט, כי המשיב ועמרו שהו בתקופה חופפת בבית המעצר שבמגרש הרוסים, מיום 17.2.2006 עד יום 17.3.2006, ונפגשו אחר כך במתקן הכליאה "רימונים", לשם הועברו השניים. בהקשר זה אציין, כי במכתב (מיום 9.7.2006) של מפקד בית המעצר בירושלים לפרקליטות המחוז, שהעוררת המציאה לבית משפט קמא, נכתב כי ביום 5.3.2006, המשיב ועמרו נכלאו באותו תא כעצורים עד תום ההליכים. בית משפט קמא לא ביסס החלטתו על מסמך זה, באשר הומצא לו לאחר הדיון.

בהתייחס להודעתו של המשיב מיום 30.3.2006, הניח בית המשפט לטובת המשיב כי הלה ביקש למסור גרסה זו כבר ביום 16.2.2006. זאת, משום שכבר אז אמר בא כוח המשיב לפרוטוקול (בעת הדיון במעצר עד תום ההליכים) כי חלה אי הבנה, כאילו המשיב לא רצה למסור גרסה, וביקש שהמשטרה תיגבה מהמשיב גרסה. על כן, ומאחר שהמשטרה השתהתה בגביית הודעתו של המשיב, זקף זאת בית המשפט לטובתו.

בית המשפט קמא הטעים כי חומר הראיות נגד המשיב - בהתעלם מהודעת עמרו – "הוא מוצק, וניתן לומר שהוא אף "סגור" ושולל הימצאות אדם נוסף במקום" (שם, פיסקה 10). ואולם, בהעדר הסבר לתהייה מדוע זה יפליל עמרו את עצמו במעשה שלא ביצע, קבע בית המשפט כי גרסתו של עמרו מחלישה את הראיות כלפי המשיב, בכל הנוגע לעבירות הקשורות לנהיגה במשאית. לפיכך, הורה בית המשפט על שחרורו של המשיב לביתו בתנאים מגבילים (ערבויות כספיות שונות והימנעות מכניסה לישראל, למעט לצורך משפטו). בקביעת תנאים אלו הביא בית המשפט בחשבון, בין היתר, את עובדת היותו של המשיב תושב השטחים.

4.בעררה טוענת המדינה, כי חומר הראיות שבתיק עומד באמת המידה שקבעה הפסיקה לעניין מעצר עד תום ההליכים ומחייב מעצר כזה. המשיב, מנגד, מלין על סכום ההפקדה הגבוה (100,000 ₪) וטוען כי שאר תנאי הערובה, בתוספת הפקדה של סכום נמוך באופן משמעותי, תבטיח אף היא את התייצבותו למשפט.

5.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, באתי למסקנה כי ערר המדינה דינו להתקבל. אין חולק כי המשיב היה על המשאית בשעה שזו עצרה מנסיעתה בסיומו של המרדף (לאחר ירי השוטרים לעבר גלגלי המשאית), וכי יצא ממנה דרך הדלת הימנית. כן אין חולק כי הדלת השמאלית הייתה תקועה ולא ניתן היה לפתוח אותה. השאלה העיקרית שהונחה לפתחו של בית המשפט היא, האם קיימות ראיות לכאורה לכך שהמשיב היה זה שנהג במשאית.

בית המשפט קמא השיב על כך בשלילה, משום שלא נמצא לו כל טעם שיסביר מדוע יסבך עמרו את עצמו בעבירות שלא ביצע, ומשום שטענת התיאום הקונקרטי (בינו לבין המשיב) ומועד ביצועו לא נתמכה בראיות של ממש.

לדידי, בנסיבות הראייתיות של תיק זה, העדרו של טעם כאמור, אין בו כדי להחליש את ראיות התביעה עד כדי יצירת כרסום של ממש בהן. ראשית, בחומר הראיות מצוי מזכר שנכתב על ידי מפקד תחנת המשטרה בבית שמש, אליה הובא המשיב סמוך לאחר מעצרו. במזכר זה מציין מפקד התחנה, כי בבוקרו של 6.2.2006, הוא שאל את המשיב מה קרה, והלה השיב לו:"גנבתי את המשאית כי אני צריך אוכל לילדים שלי". לעת הזאת, אין להתעלם מתוכנו של מזכר זה. שנית, עמרו אמר בהודעתו כי יצא מבעד לחלון הדלת השמאלית שבמשאית (דלת הנהג), בשל כך שדלת זו לא נפתחה. מנגד, שני שוטרים שבדקו את דלתה השמאלית של המשאית מיד לאחר שעצרה מנסיעתה, העידו בבית המשפט כי חלון זה היה סגור (יוסי בכר - בעמוד 36 לפרוטוקול בתיק העיקרי, אבי לוטאטי - שם, עמוד 44). מצב ראייתי זה - של גרסאות עובדתיות הסותרות חזיתית זו את זו - הוא מצב רגיל בתיקים פליליים, שבהם מנהלים הוכחות, וודאי שאינו עולה כדי כרסום בחומר הראיות המוצק ו"הסגור".

6.העובדה שלא נמצא הסבר לתהייה, מדוע זה יפליל עמרו את עצמו במעשה שלא עשה, יש בה אמנם כדי להחליש את הראיות לכאורה, אך אין בכוחה, בשלב זה, כדי לפגוע בהן פגיעה אנושה. כירסום בחומר הראיות "פירושו הוא, הלכה למעשה, פגיעה אנושה בתשתית חומר הראיות עד כדי כך, שלו לעת הבקשה למעצר עד תום ההליכים היה נפרש לפני בית המשפט חומר הראיות הנפרש לפניו לעת הבקשה לעיון חוזק, כי-אז היתה נדחית הבקשה למעצר" (בש"פ 1567/04 מדינת ישראל נ' בן ישי , פ"ד נח(5), 577). בנסיבות העניין, איני סבור שהודעת עמרו – כנגד כל החומר האחר שקיים בתיק – עולה כדי כך.

דברים אלו, לצד אפשרות תיאום הגרסאות, העולה בין היתר ממכתבו של מפקד בית המעצר, דוחקים למסקנה כי, בשלב הזה, מצויות בתיק ראיות לכאורה המבססות סיכוי סביר להרשעה.

סוף דבר; ערר המדינה מתקבל. ממילא, נדחה עררו של המשיב.

המשיב יוחזק במעצר עד לסיום משפטו בת"פ 2037/06.