בש"פ 5953/97 גולן אוחיון נ. מדינת ישראל

לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע הוגש כתב אישום נגד העוררים ואדם שלישי, דורון אוחיון. עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה להורות על מעצרם של שלושת

הנאשמים עד לתום בירור המשפט, אך בפתח הדיון בבקשה הסכימה המדינה לשחרורו של דורון אוחיון, בערובה ובתנאים מגבילים, ובכך הגבילה את בקשתה ביחס לשני העוררים בלבד. לאחר שמיעת טענות החליט בית המשפט המחוזי (ביום 11.8.97) להורות על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים. בעקבות מתן ההחלטה הגיעה לידיעת הסניגור עובדת קיומו של עד נוסף, שבשעתו לא נחקר על ידי המשטרה. לאחר שגבה את גירסתו של עד זה (יורם לוגסי) ביקש הסניגור מבית המשפט לעיין עיון חוזר בהחלטת המעצר. בית המשפט דן בבקשה וביום 28.9.97 החליט לדחותה. כנגד שתי ההחלטות הללו מופנה הערר שלפני.

כתב האישום שהוגש נגד העוררים מונה שני אישומים. באישום הראשון מיוחס להם כי ביחד עם הנאשם השלישי (דורון אוחיון) תקפו את המתלונן, יעקב אסרף, בכך שהיכו אותו במוטות ברזל ובכוונה לגרום לו חבלה חמורה. בשל תקיפה זו, שכתוצאה ממנה נגרמו למתלונן שברים בירך שמאל ובקרסול ימין וכן חבלות בראש ובחלקי גוף נוספים, הואשמו השלושה בעבירה לפי סעיף 329(1) לחוק העונשין. באישום השני נטען כנגד שני העוררים שכאשר הגיעו שוטרים כדי לטפל באירוע המתואר באישום הראשון, הניפו העוררים בלוני גז לכיוון השוטרים ואיימו להצית את הגז ובכך לפוצץ את הבלונים. זאת, לפי הנטען, עשו העוררים בכוונה להרתיע את השוטרים מלהתקרב אליהם ועל כך מיוחסות להם עבירות לפי סעיפים 192, 275 ו338-(3) לחוק העונשין.

העוררים לא הכחישו שהיכו את המתלונן אסרף, אלא שלטענתם עשו כן במסגרת התגוננותם מפני תקיפתו של האחרון, שבא אליהם כשהוא מצוייד בסכין וניסה לתקוף אותם. בית המשפט קמא ציין, כי עדותו של עד ראייה (מר פרוי) תומכת בגירסת המתלונן ואינה מאשרת את גירסת העוררים. עדותו של עד ההגנה הנוסף (יורם לוגסי) נועדה לתמוך בגירסת העוררים כי המתלונן תקף אותם בסכין וכן להכחיש את גירסתו של פרוי כי ראה את פרשת ההתרחשות. לא ראיתי מקום להיכנס לחילוקין אלה בנושא הראיות. כעולה מגירסת העוררים עצמם, אחרי שהצליחו להתגבר על המתלונן ולהוציא מידו את הסכין, רדפו אחריו לעברו השני של הכביש ובמקום זה היכו אותו וגרמו לו לחבלות ממשיות כמתואר בכתב האישום. נמצא שעל פי גירסתם תקפו העוררים את המתלונן לאחר שכבר לא היה חמוש בסכין ושוב לא נשקפה להם ממנו כל סכנה. אומר הסניגור כי העוררים חששו שהמתלונן ישוב אליהם כשהוא מצוייד בנשק חדש או מלווה בתוקפים נוספים. התשובה לטענה זו היא, שאם אמנם חששו מפני תקיפה נוספת, הדרך המקובלת למנוע אותה, לא היתה ברדיפה אחר המתלונן ובתקיפתו האלימה, אלא בהזעקת המשטרה.

לכל אחד מן העוררים הרשעות קודמות וכן עונשי מאסר על תנאי שיהיו בני הפעלה נגדם אם וכאשר יורשעו בעבירות שיוחסו להם. בהתחשב במהות העבירות, ועל רקע עברם הפלילי של העוררים, צדק בית המשפט המחוזי בקבלו את עמדת המאשימה כי שחרורם של העוררים ממעצר מקים חשש ממשי לשלום המתלונן ולשלום הציבור.

בפי הסניגור היתה טענה נוספת, לאמור, כי משהסכימה המאשימה לשחרורו בערובה של הנאשם השלישי באישום הראשון (דורון אוחיון), היה על בית המשפט המחוזי, לשם שמירת שורת השיוויון בין הנאשמים, להורות גם על שחרורם של העוררים. בטענה זו אין כל ממש. בית המשפט המחוזי פירט בהרחבה על שום מה מעצרם של העוררים, חרף שחרורו של הנאשם השלישי, אינו מהווה אפליה פסולה של העוררים, ונימוקיו של בית המשפט המחוזי בנקודה זו מקובלים עלי במלואם.

אשר על כן החלטתי לדחות את הערר מבלי לבקש מבאת-כוח המדינה להשיב עליו.