בש"פ 5963/97 דלאל אלעזיז נ. מדינת ישראל

העוררת מואשמת ברצח, על-פי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין. לבקשת המאשימה הורה בית המשפט המחוזי על מעצרה של העוררת עד לתום בירור משפטה. מכאן הערר שלפניי.

2.המנוחה ברטה קליין ז"ל (ילידת שנת 1912) התגוררה בבית האבות "משען" ברמת אפעל. ביום 10/7/97 בשעות אחר הצהריים נמצאה גופתה על ריצפת חדר האמבטיה בדירתה בבית האבות. ראשה היה מונח על וילון המקלחת בתוך שלולית של דם. בראשה, בפניה ובפיה נראו סימני חבלה קשים ובכף ידה הימנית סימני נשיכה. על הקירות, על האסלה ועל דלת הכניסה לחדר האמבטיה נתגלו נתזים של דם. מוטות התלייה של וילון המקלחת נמצאו מוטלים, האחד במסדרון ליד דלת חדר האמבטיה והשני על רצפת חדר המגורים. תפס עקור וחוליה מנותקת העידו, כי המוטות נתלשו ממקומם. המוט שנמצא במסדרון היה מגואל בדם. הנסיבות העידו, כי המנוחה הומתה בחבטות באמצעות מוט הווילון העשוי ברזל. הבדיקה הפתולוגית אימתה הערכה זו. נקבע בה שכתוצאה מן החבטות שספגה נגרמו למנוחה דימומים תוך-גולגולתיים, שברים בצלעות וחבלות פנימיות נוספות. תיקה של המנוחה, שנותר על מיטתה כשהוא פתוח ותכולתו מפוזרת, ומגרותיה הפתוחות של השידה אשר ליד המיטה, העלו חשד שהמנוחה נרצחה על רקע שוד או בידי גנב שהופתע על-ידה בשעת-מעשה. לפי מימצאי הפתולוג, מותה של המנוחה נגרם ביום מציאת גופתה בשעות לפני הצהריים.

העוררת הועסקה בבית האבות כעובדת ניקיון. הממונה עליה סיפר למשטרה, כי באותו בוקר הטיל עליה לנקות את דירתה של המנוחה. הוא הוביל את החוקרים למחסן, שבו נהגו העוררת ועובדת ניקיון נוספת להחליף את בגדיהן, והצביע בפניהם על חולצתה של העוררת. החולצה היתה הפוכה על פניה אך על צידה החיצון נתגלו כתמי דם. מעדותה של עובדת הניקיון האחרת הוברר, כי לבקשת העוררת, במהלך אותו יום עבודה, השאילה לה חולצה, לאחר שהעוררת שחה לה כי חולצתה התלכלכה. העוררת הודתה בחקירתה כי באותו היום, בשעות לפני הצהריים, ניקתה את דירתה של המנוחה, אך הכחישה כל קשר לגרימת מותה. משנשאלה אודות החולצה שלבשה בזמן עבודתה ניסתה העוררת, בתחילה, להתחמק מתשובה של ממש. לבסוף הודתה, כי החולצה שנתפסה במחסן היא חולצתה. במהלך עבודתה, אמרה, הוכתמה החולצה בחומר ניקוי ("שמפו"). לכן לבשה אותה במהופך. אחר כך ביקשה וקיבלה מחברתה חולצה אחרת. היא לא ידעה להסביר את מקור כתמי הדם על חולצתה. מימצאים נוספים בחקירת המשטרה העלו ראיות נסיבתיות, שלכאורה הצביעו על העוררת כמי שביצעה את הרצח. ועל מכלול הראיות הנסיבתיות נסמך כתב האישום.

3.עיקר טענתו של הסניגור לפני בית המשפט המחוזי היה, כי הראיות הנסיבתיות, עליהן סומכת האשמתה של העוררת, אינן חד-משמעיות ויכולות להתיישב גם עם האפשרות שהמנוחה נרצחה בידי אדם אחר. בדחותו טענה זו קבע בית המשפט כי

"בידי התביעה מצויות ראיות נסיבתיות, אשר אולי אין בכל אחת מהן כדי להוכיח את אשמתה של המשיבה (קרי: העוררת - א' מ'), אולם ההצטברות של הראיות הללו יש בה כדי להצביע לכאורה על אשמתה של המשיבה".

בערר שלפניי ביקר הסניגור את צדקת מסקנתו של בית המשפט המחוזי. הסניגור סקר את הראיות הנסיבתיות, אחת לאחת, בניסיון לשכנעני כי אף שבכמה מהן יש כדי להחשיד את העוררת במעשה בו הואשמה, הרי שבאף אחת מהן אין כדי לבסס את אשמתה של העוררת בדרגת ודאות שהיא לכאורה מספקת. לדידו, כל אחת מן הראיות הנסיבתיות עשויה להתיישב גם עם האפשרות שהרצח בוצע בידי אדם אחר. עוד טען הסניגור כי מהלכי חקירתה של המשטרה לקו בחסר; וכי על-פי הראיות המצויות אין לשלול את האפשרות שהמנוחה נרצחה בשעות אחר הצהריים, לאחר שהעוררת - אשר סיימה את עבודתה בשעה 1400 - כבר נסעה לביתה.

4.הראיות שנאספו בחקירת המשטרה כללו שני מימצאים אובייקטיוויים. האחד, שכבר הוזכר, הוא חולצתה המוכתמת בדם של העוררת. כתמי הדם נבדקו ואיפיוני

ה- DNA שהופקו מהם הושוו לאיפיונים שהופקו מדמה של המנוחה. בבדיקה ההשוואתית נמצאה זהות בין האיפיונים. מימצא זה אמנם אינו שולל לחלוטין את האפשרות שהחולצה הוכתמה בדמו של אחר, שאיפיוני ה- DNA

שלו זהים לאיפיוני דמה של המנוחה, אך הסתברותה של אפשרות כזאת היא נדירה ביותר. אכן, כתמי הדם על חולצתה של העוררת מהווים אך ראיה נסיבתית לחובתה; אך בנסיבות העניין, ובהעדר הסבר מפי העוררת למקור הדם שבו הוכתמה החולצה, יש לראיה זו משקל לכאורי נכבד. האפשרות שהמנוחה נרצחה בידי עובדת אחרת, שלקראת המעשה התלבשה בחולצה המלוכלכת שהעוררת פשטה מעליה, רחוקה מן הדעת, ובשלב הדיון בשאלת קיומן של ראיות לכאורה אין לייחס לה משקל.

5.ואולם חקירת המשטרה העלתה מימצא אובייקטיווי נוסף, ובדיעבד הוברר כי גם למימצא זה יש משקל ראייתי נכבד. המדובר בתוצאות בדיקה של טביעות אצבע בזירת העבירה. בבדיקה זו, שבוצעה בשיטת "אמידו שחור"

(Amido Black) , זוהו שתי טביעות של העוררת: טביעת אצבע על גבי מוט הווילון באזור המוכתם בדם, וכן טביעת כף יד על גבי כתם דם על פני אריח חרסינה בחדר האמבטיה. אכן, מעצם הימצאותן של טביעות העוררת בחדר האמבטיה של המנוחה אי-אפשר היה להסיק מאומה לחובתה; שאם עבדה שם בבוקר יום הרצח בעבודות ניקיון, חזקה שהותירה את טביעותיה במקום. אלא שייחודן של הטביעות אשר אותרו היה בכך שהן נתגלו בתוך כתמי דם, שבבדיקה ההשוואתית זוהה כדמה של המנוחה. הסניגור טען, כי אף מטביעות כאלה לא ניתן להסיק דבר לחובת העוררת, שכן אפשר שסימני הטביעות קדמו לכתמי הדם, ולדעת הסניגור - שלעניין זה הסתמך על חוות-דעת של מומחה מטעמו - הבדיקות שערכה המשטרה אינן מוכיחות היפוך הסדר, היינו שכתמי הדם קדמו לטביעות.

על רקע טיעון זה, ובהסכמת באי-כוח הצדדים, דחיתי את המשך הדיון בערר. למדינה ניתנה שהות נוספת להשלים את הדרוש מבחינתה להגשת חוות-דעת של מומחה בנושא בדיקת טביעת-אצבעות בשיטת "אמידו שחור" . בהתחדש הדיון הונחו בפניי חוות-דעתו של מומחה מז"פ וחוות-דעתו של מומחה הסניגוריה. חוות-דעתו של מומחה מז"פ התבססה על ניסויים ובדיקות בעזרתם בחן המומחה, ביחס לכל אחת מטביעותיה של העוררת, לאיזו משלוש ההתרחשויות הבאות ניתן (אם בכלל) לשייכה: האחת, כי המדובר בטביעה שקדמה לדם; השניה, כי המדובר בטביעה שנוצרה עקב נגיעה במשטח מוכתם בדם; והשלישית, כי המדובר בטביעה שנוצרה במגע אצבע, או כף יד, מוכתמת בדם. ביחס לטביעת האצבע שעל גבי המוט התקשה המומחה לקבוע אם הטביעה קדמה להכתמתו של המוט בדם אם לאו. ואילו ביחס לטביעת כף היד שעל אריח החרסינה קבע המומחה, כי טביעה זו "ככל הנראה נוצרה על ידי מגע כף היד המוכתמת בדם באריח". אני ער ללשון הזהירה שבה ניסח המומחה את מסקנתו. אך מנימוקי המומחה למסקנתו האמורה עולה, כי מימצאי הבדיקות שערך מתיישבים היטב עם האפשרות שהטביעה נוצרה עקב מגע באריח בכף יד שהיתה מוכתמת בדם ואינם מתיישבים כלל עם האפשרות שטביעת כף היד קדמה לדם שהותז עליה. עיינתי גם בחוות-דעתו של מומחה הסניגוריה. חוות-דעת זו התייחסה רק לאפשרות לקבוע, בשיטת "אמידו שחור" , את סדר הקדימות בין טביעה לבין כתם דם. נראה שמומחה הסניגוריה נוטה לפקפק ביעילות הבדיקה למטרה האמורה, אך גם הוא אינו שולל קיום תרחישים בהם יהיה הדבר אפשרי. על כל פנים, בחוות-דעת זו, שנערכה לפני הגשת חוות-דעתו של מומחה מז"פ, אין מענה למסקנות שהעלה מומחה מז"פ מבדיקת הטביעות הספציפיות בעזרת ניסויים ובדיקות אחרות.

6.עיינתי ביתר הראיות שבידי התביעה. לא מצאתי בהן אחיזה של ממש לאפשרות שהמנוחה נרצחה בשעות אחר הצהריים. כן נוכחתי כי הראיות הנסיבתיות, עליהן אומרת המאשימה לסמוך במשפט, קושרות לכאורה את העוררת לביצוע הרצח ואף מבססות לכאורה את ההערכה, כי המניע למעשה היה גניבת סכום כסף אותו קיבלה המנוחה ערב מותה. המסקנה שהעליתי מן העיון בכלל הראיות היא, שלהאשמת העוררת מצויה תשתית ראייתית לכאורית מוצקה למדי.

7.הסניגור טען לחלופין, כי בנסיבות העניין היה על בית המשפט המחוזי להסתפק בחלופת מעצר. אף טענה זו אין בידי לקבלה. ענייננו במעשה רצח של ישישה אשר בוצע באכזריות רבה. משהוברר כי להאשמת העוררת במעשה יש ראיות לכאורה, הונח גם יסוד סביר לחשש ששחרור העוררת יסכן את ביטחונם של קשישים וחסרי ישע.

8.בסוף טיעונה העירה באת-כוח המשיבה, כי לאחרונה הוחל בבדיקה נוספת הנוגעת לפרשת הרצח. לנוכח דברים אלה דרש הסניגור כי המשיבה תפרט את נושא הבדיקה ותגלה את החומר שבידה; וככל שהמדובר בחומר סודי, שתעמיד אותו לעיון בית המשפט בטרם תינתן החלטה בערר. באת-כוח המשיבה הסבירה, כי הבדיקה המתנהלת עתה טרם הניבה כל חומר חקירה. כן הטעימה כי הבדיקה כלל אינה נוגעת להאשמתה במעשה של העוררת וכי לתוצאותיה לא תהיה כל השפעה על עוצמת הראיות הקיימות נגדה. עוד אמרה, כי לאחר שתושלם הבדיקה ויתגבש חומר חקירה, תמסור המאשימה לסניגור את החומר החדש; אלא שלעת הזאת אין עדיין מה למסור, ואם תתבקש לכך על-ידי בית המשפט תהא נכונה לפרט בפניו, בעל-פה או בכתב, את מהות הדברים.

שקלתי עניין זה והגעתי לכלל מסקנה כי עליי לפסוק בערר על יסוד חומר הראיות הקיים. לא מצאתי יסוד לפקפק בדברי באת-כוח המדינה, כי לעת הזאת אין בידה כל חומר חקירה חדש. בידי הסניגור, אם יראה טעם בכך, לפנות לבית המשפט המחוזי בעתירה לגילוי חומר חקירה. הערר שלפניי אינו יכול לשמש כתחליף לעתירה כזאת. מטעם זה אף לא מצאתי טעם בשמיעת הסברים, בהעדר העוררת ובא-כוחה, אודות מהות הבדיקה המתנהלת.

9. הערר נדחה.