בש"פ 5967/98 אליהו בן לולו נ. מדינת ישראל

זהו ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 7.9.98, בב"ש 21216/98, מפי סגן הנשיא, השופט ג' גלעדי, אשר דחה את הערר שהגיש העורר על החלטת בית משפט השלום בבאר שבע בב"ש 4440/98, מיום 9.8.98, אשר לפיה הוארך מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

נגד העורר הוגש כתב אישום ת.פ. 2434/98, לבית משפט השלום בבאר שבע. בכתב האישום מיוחסות לעורר עבירות של הטרדה באמצעות מתקן בזק, איום, הסגת גבול, חבלה במזיד לרכב ותקיפת עובד ציבור. הרקע לביצוע העבירות הוא סכסוך בין העורר לבין אישתו המצויים כעת בהליכי גירושין. במסגרת סכסוך זה הורה בית הדין לענייני משפחה לשירותי הרווחה להתערב ולטפל בהסדרי הראיה של העורר את בנו. המתלוננת בתיק החקירה היא מנהלת ורכזת צוות דרום של שירותי הרווחה בדימונה. לדברי המתלוננת, במהלך שיחה בינה לבין העורר הוא איים עליה. לאחר איום זה ובעקבות כוונתה לנסוע למשטרה ולהתלונן בגין האיום, עלה העורר על מכסה המנוע של רכבה של המתלוננת וניפץ את השימשה הקדמית. המתלוננת נפצעה בידה משבר זכוכית. העורר, לאחר מעשים אלה, התקשר אל לשכת הרווחה ואיים להמשיך ולפגוע במתלוננת.

בית משפט השלום, מפי סגן הנשיא, השופטת ח' סלוטקי, החליט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בית המשפט קבע כי קיימות ראיות לכאורה וכי שחרורו של העורר יסכן את עובדות לשכת הרווחה בדימונה. בית המשפט קבע כי אין להסתפק "בחלופת מעצר" היות שהעורר הוא אדם אלים וקיים חשש שהוא לא ירתע מלהמשיך ולבצע עבירות אלימות. את קביעתו זו ביסס בית המשפט על העובדה שבחודש מאי שנה זו, הורשע העורר ונידון לעונש של שנה מאסר על תנאי שלא יעבור עבירות אלימות. הרשעה זו היתה בגין עבירות של תקיפה חבלנית והיזק בזדון שביצע העורר כלפי אשתו. לא ההרשעה ולא עונש המאסר על תנאי שהוטל עליו, מנעו מן העורר לשוב ולפעול באלימות. בנוסף לכך ציין בית המשפט כי העורר לא שיתף פעולה עם שירות המבחן שהוזמן לתת עליו תסקיר.

על החלטה זו הגיש העורר ערר לבית המשפט המחוזי. בית משפט זה, מפי השופט ג' גלעדי, דחה את הערר וקבע גם הוא כי בשחרורו של העורר יש משום סכנה לביטחון הציבור וכי אין בכוחן של "חלופות מעצר" לבטל חשש זה.

על החלטה אחרונה זו הוגש הערר שבפני. בא-כוח העורר חזר על טענותיו בשתי הערכאות דלמטה והדגיש כי זהו מעצרו הראשון של העורר, וכי העורר אינו מסכן את ביטחון הציבור. לכן, לדעתו, יש להסתפק ב"חלופת מעצר".

בדיון לפני נתברר מפי בעלי הדין כי לאחר הגשת הערר, ביום 28.9.98, הורשע העורר בבית משפט השלום בבאר שבע על פי הודאתו בדיון וכי דינו ייגזר בחודש הבא.

בנסיבות המקרה לא מצאתי עילה להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי שאישר, כאמור, את החלטתו של בית משפט השלום.

אי לכך, הערר נדחה.